מפגש מחזור נ"ג • הריאלי
הקדמה
ביום חמישי 8.9.2022, התקיים מפגש 50 שנה למחזור נ"ג של בית הספר הריאלי.
אני בוגר המחזור והייתי שם. האירוע היה מאורגן להפליא, נישאו דברים מעוררי השראה, מקהלת המחזור הפליאה לשיר, והעיקר – המפגש עם חברים לספסל הלימודים היה מרתק ואפילו מרגש.
האירוע הזה, עורר אצלי זיכרונות רבים ששקלתי לשתף, אך מפאת קוצר היריעה, בחרתי להתמקד בסיפור קטן ואישי, אליו הוביל אותי הערב המיוחד הזה.
המפגש
ביום חמישי, עליתי לבית בירם. כבר שנים לא הייתי במקום הזה, אותו עזבתי כבוגר בית הספר בקיץ 1972.
כאשר עברתי את שער בית הספר, ראיתי מרחוק כמה אנשים לבני שיער מתגודדים ברחבת המפגש, והופתעתי. "לא ידעתי שגם המורים יגיעו!", הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי, אבל מיד דחקתי אותה הצידה. מן הסתם, לא היה סיכוי שהמורים שלימדו אותנו לפני שנות דור הגיעו, והשיער הלבן היה של התלמידים, חבריי למחזור נ"ג של "הריאלי", שהגיעו, כמוני, למפגש לציון 50 שנה לסיום לימודינו בבית הספר.
הצטרפתי לחבורה.
עמדנו ברחבה המרוצפת שבין בניין כיתות ד' (היום בנין כיתות י') לבין מגרש הכדורגל, ליד המקום שמתויג בזיכרוני כרחבת הדשא בה היה פויגי הנורא, מנהל החטיבה, מבצע חיסול ממוקד בכל מי שהעז לשבת עליה. פשוט עמדנו שם, ושוחחנו בטבעיות זה עם זה, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז.
מחזור נ"ג סיים את לימודיו בקיץ 1972. כאשר התגייסנו, עדיין לא ידענו שההיסטוריה סימנה את המחזור הזה.
שנה אחר כך, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים. מחזורי הגיוס אליהם הצטרפנו, תרמו למלחמה את החיילים הסדירים הצעירים ביותר, ואלה ספגו אותה בגופם. המלחמה לקחה 15 מחברינו, והפכה, שלא בטובתנו, לאירוע המכונן של המחזור.
טבעי היה, שחלק מן הדברים שנישאו באודיטוריום, אליו נכנסנו בהמשך, עסקו באירוע הזה. במושב שלפניי הקשיב לדברים גם אפי אדמוני – אחד מחמשת בוגרי הפנימייה שהתחרו על מקום בטנק הצוערים שנלחם בחווה הסינית. אפי הפסיד בהגרלה, זכה בחיים, ועכשיו הוא יושב כאן, מבוגר בחמישים שנה, ומקשיב. ארבעת חבריו, ברי, נימי, יורם וישעיהו, נשארו צעירים לנצח בחולות סיני.
ככה זה.
המגרש
לאחר שנאמרו הדברים (המרגשים, יש לאמר, ולא רק בנושא המלחמה), והסתיימה התכנית האומנותית המפוארת של מקהלת המחזור, יצאנו מן האודיטוריום לשעה נוספת של מפגשים בינינו לבין עצמנו. כמו כולם, צעדתי חזרה אל הרחבה, אבל אז גיליתי שרגליי פיתחו רצון משלהם, ובתום הליכה קצרה, מצאתי את עצמי עומד ליד אצטדיון בית הספר.
מגרש הכדורגל המוקף מסלולי ריצה לא השתנה הרבה מאז. הוא היה אמנם שמור ומטופח יותר משזכרתי, ועל השערים היו רשתות, אך היה זה אותו מגרש בו שיחקנו כדורגל, עליו צעדנו במסדר יום הזיכרון, ושאת שיעורי ההתעמלות שלנו פתחנו בהקפות ריצה סביבו.
לרגע דימיתי לראות חבורת נערים רצה סביב המגרש, אבל לא היה שם באמת אף אחד. הייתה זאת שעת ערב מאוחרת, המגרש היה נטוש ומסלולי הריצה היו ריקים.
ואז נזכרתי.
הסתובבתי והסתכלתי לעבר הרחבה. התגודדו שם חבורות חבורות של תלמידים לשעבר, ששוחחו זה עם זה.
היה מישהו שחיפשתי שם, וכאשר זיהיתי אותו, הלכתי לקרוא לו.
מצטרפים ל"ריאלי"
בקייץ 68, סיימתי את לימודיי בכיתה ח' של ביה"ס היסודי "גאולה".
לא הייתה שאלה לאן אלך מכאן. בית הספר התיכון בו אלמד, נבחר בשבילי שנים רבות קודם לכן. לוועד המנהל של המשפחה (שאמא כיהנה כיושבת הראש שלו), הייתה מדיניות ברורה ובלתי מתפשרת – הילדים ילמדו בבית הספר הטוב ביותר.
לא היה גם ספק באיזה בית ספר מדובר, וגם כסף לא היה הבעייה. למשפחת צווארון כחול כמו שלנו לא היה כסף למותרות, אבל עבור חינוך הילדים היו הוריי מוכנים לחסוך גם מפיהם. שניהם גדלו במקום רע ובתקופה נוראה, וצברו בקושי השכלה יסודית (אבי היה בוגר שלוש או ארבע שנות לימוד). הם השלימו את השכלתם בכוחות עצמם, אך נשבעו שעל חינוך ילדיהם לא יסכימו בשום אופן להתפשר.
הראשון שנשלח אל בית הספר הריאלי היה אורי, אחי הבכור השקול והרציני, והוא סיים את המגמה הביולוגית של מחזור ל"ט (1958). אחריו צעד בסך אחי דני, פרא אדם ללא תקנה, ובוגר הביולוגית של מחזור מ"ד (1964). כעת הגיע תורי, ולפי הציפיות של אמא, הייתי אמור להיות התלמיד הטוב מכולם (בעיקר מאורי, שכן דני הצטיין בעיקר בעשיית צרות).
בבית הספר היסודי הצטיינתי, אבל ה"ריאלי" היה ליגה אחרת. תנאי הכניסה לשם כללו השלמות לימודים ועמידה בבחינות בפיסיקה, מתמטיקה, אנגלית וערבית, ואת מה שהיה אמור להיות חופשת הקיץ, העברתי, בצער רב, בלימודים. פיסיקה וערבית, מקצועות שהיו חדשים לי לחלוטין, למדתי בקורסי קיץ של בית הספר. מתמטיקה ואנגלית למדתי אצל אורי אחי, שהיה כבר סטודנט בטכניון, והתנדב לחסוך להוריי את ההוצאה הנוספת.
בקורסי הקיץ של בית הספר התמודדתי עם חומר חדש לגמרי, במחיצת ילדים שלא הכרתי כלל. על החומר האקדמי השתלטתי בקלות, אך לא פחות חשוב מכך, חימשתי את עצמי בהכרויות חדשות, שקיויתי שתעזורנה לי, כאשר אדרש, בתוך מספר שבועות, לקפוץ אל הר הגעש המצפה לי. כולנו היינו תלמידים חדשים בבית הספר, וכולנו נזקקנו נואשות לחברים חדשים.
את הבחינות עברתי בהצלחה. הייתי לתלמיד ב"ריאלי", ואמא הייתה מאושרת.
התאקלמות
שבוע לפני תחילת הלימודים הלכתי עם ירון, אל סניף בית הספר בהדר הכרמל, כדי להתבונן בלוחות המודעות ולגלות לאיזו כיתה שובצנו. ירון היה חברי עוד מתנועת הנוער ומבית הספר "גאולה". אביו היה נהג וחבר ותיק ב"אגד" (באותם ימים, המותג "חבר אגד" הקנה למחזיק בו סטטוס מקביל, פחות או יותר, לטייס "אל על", או לסמנכ"ל בכיר בחברת הייטק של ימינו, והיה חלום כל אם עברייה לשידוך), והוריו הרשו לעצמם את המותרות לשלוח אותו לבית הספר הריאלי כבר אחרי סיום כיתה ז', כדי להקל עליו את חבלי הקליטה, ולהקדים את הפלישה הגדולה של מסיימי בתי הספר היסודיים באיזור חיפה והצפון אל ה"ריאלי", שהתרחשה מדי שנה בתום כיתה ח'.
לא פשוט היה להיקלט כתלמיד חדש, ולהצטרף אל חבורת ילדים מגובשת שלמדה כבר שנים יחד בבית הספר. נדרשה עמידה במבחן מתמשך של סביבה ביקורתית ותובענית, שכן הוותיקים ראו בנחשולי הפולשים שהצטרפו למחזור, איום על היררכיה חברתית שנבנתה במשך שנים. תלמיד חדש נאלץ להתחיל את דרכו בתחתית הסולם, ולהוכיח את עצמו, כדי לזכות בהכרה על ידי הוותיקים.
ירון, שהיה תלמיד טוב וספורטאי מצטיין, ניצל היטב את שנת ההתאקלמות שקיבל, ונחשב כבר לתלמיד ותיק לכל דבר. כעת, לקח על עצמו, להכיר לי כמה מחבריי החדשים.
עמדנו שם, ליד לוח המודעות בהדר, ואני הרגשתי נבוך כפי שלא הרגשתי מימיי. ירון החליף כאפות עם כל עובר ושב, ואני הרגשתי לא שייך, מודע עד כאב לכך שהפכתי שקוף – אף אחד מן הנערים הללו לא היה מודע כלל לקיומי. ההכרה שימי הזוהר שלי בבית הספר "גאולה" אכן הסתיימו, וששוב עליי להתחיל ולטפס במעלה ההר, דיכאה אותי. ירון הבחין בכך, והחל להכיר לי את הנערים האחרים שהתחילו להצטופף מול לוח המודעות.
משה
אחד הראשונים שירון שמח להכיר לי, היה נער שנשא את השם הבלתי סביר "משה פרז'נצ'בסקי", ושבתוקף הנסיבות, נקרא בפי כל, מאז ועד היום, בשם 'פרז'ן', ולעיתים נדירות בלבד "משה".
ירון החליף עימו מספר משפטים. עוד נערים הצטרפו לשיחה, ותוך דקות התגלגלו כולם מצחוק. בדרך הבייתה הסביר לי ירון, שהטיפוס הזה, פרז'ן, הוא הילד הכי מצחיק במחזור.
אותה שנה, שובצתי לכיתה שלא הכרתי בה איש. הייתי לבדי, אבל הסתדרתי. אקדמית, הצלחתי מאוד, וחשוב לא פחות, שיחקתי כדורגל בנבחרת הכיתה שהתחרתה במסגרת "הפסקות הספורט" בליגת בית הספר. אבל אז, נאלצתי להתמודד עם קושי בלתי צפוי, כאשר המונח "יורם" נכנס בסערה אל השפה העברית המתחדשת. "יורם" היה כינוי גנאי, משהו מקביל ל"חנון", "חננה", ו"לפלף",שהחליפו אותו בהמשך. מרגע שפרץ המונח הזה לחיי, ושנים לאחר מכן, נאלצתי להתמודד שוב ושוב עם המצב שבו, בשעת קרב תרנגולים כזה או אחר (האופייני כל כך לנערים בגיל ההתבגרות), היה הצד השני יכול, כאשר חש בעמדת נחיתות, לפלוט בזלזול "אתה סתם יורם", ולנצח בנוקאאוט.
העובדה שהייתי תלמיד מצטיין, שהמורים אהבו (חוץ, אולי, מהמורה לתלמוד), רק החמירה את הבעיה. "יורם" היה קלף מנצח שכל זב חוטם היה יכול להשתמש בו נגדי כנשק, והוא הופיע בחיי בדיוק בזמן שנאבקתי על מקומי בסביבה חדשה.
אבל עמדתי בכבוד גם באתגר הזה, והשנה הראשונה שלי ב"ריאלי", עברה בשלום, אפילו בהצלחה.
בשנה שלאחר מכן התכנסנו למגמות, ושובצתי בכיתה ד1 (ד' בריאלי של אז – כיתה י'), הכיתה של המגמה הריאליסטית בהדר, שעלילותיה בשלוש השנים שנותרו עד לסיום בית הספר ראויות לסיפור נפרד. שם ביססתי את היכרותי עם משה, "הילד הכי מצחיק במחזור", היכרות שהתפתחה בהמשך לחברות לחיים.
משה היה קוסם, שמרגע שפתח את פיו לדבר, קשה היה להישאר אדיש לקיסמו.
הרבה מבני דורי היו בנים לניצולי שואה, וכל אחד מהם התמודד עם המעמסה הלא פשוטה הזאת בדרכו שלו. הדרך של משה הייתה לפתח חוש הומור יוצא דופן, שהקרין על סביבתו, ומשך אליו את כולנו.
אני, שבאתי מבית הונגרי רווי הומור, התחברתי מייד אל הקסם הזה. הוריי עברו אמנם תלאות, אך בזמנים הנוראים באמת, הם חיו כבר בארץ, וההומור שספגתי מהם בא ממקום אופטימי. ההומור של משה, לעומת זאת, בא ממקום נואש, וזה עשה אותו לאפקטיבי הרבה יותר.
מהר מאוד מצאנו שפה משותפת. שנינו נהנינו לצטט את אפרים קישון, ובסופו של דבר, גם פיתחנו הומור נונסנס פרטי, מעין שפה משלנו.
כאשר למדנו שייקספיר (באנגלית), נהגנו לקפוץ מדי פעם על אחד השולחנות בכיתה ולשאת בפאתוס את נאומו של מרק אנטוני על גופתו של יוליוס קיסר.
שטויות מסוג זה הצחיקו אותנו.
לפני מספר שנים, הראה לי משה את ספר התנ"ך שלו מאותה תקופה. בעמוד הראשון נרשמה הקדשה בכתב ידי בנוסח הבא: "למשה ידידי, נא קבל בהערכה מספר הגיגים מפרי עטי".
אני מתנצל בפני אלה מן הקוראים שזה ממש לא מצחיק אותם, אבל זה היה חלק מן ההומור הפרטי שלנו, ואותי זה מצחיק גם היום.
בית הספר בהדר הצטיין במשמעת ברזל. דמויות כמו שוקי מרגלית, מנהל החטיבה, וצבי וקס, מנהל הסניף, החזיקו אותנו במסגרת קשוחה, אך כל זה נגמר בשנה שלאחר מכן.
בית בירם
כאשר עלתה הכיתה לבית בירם להמשך לימודינו, הותר הרסן, ופשוט התפוצצנו, והפכנו לכיתה של פראי אדם. היינו לאימת המורים, ואפילו פויגי הנורא לא יכול לנו. תקצר היריעה מלתאר כאן את כל שעוללנו אותה שנה, שבעקבותיה התייאשו סופית ממקצוע ההוראה לפחות שניים ממורינו.
אבל בית בירם היה מקום מעולם אחר. לא ידענו שבית ספר יכול להיראות כך. מעבדות, מדשאות, אודיטוריום, קפיטריה – קמפוס ממש, והיה לנו גם מגרש כדורגל חלומי מוקף מסלולי ריצה.
את שיעורי ההתעמלות של הבנים היינו פותחים בריצה של מספר הקפות סביב המגרש.
ברוח האנרכיה של התקופה, החלטנו, משה ואני, בפרץ של יצירתיות, לייצר אמירה, שתפגין סלידה מן מהממסד באשר הוא, וכאשר הקיפה כל הכיתה את המגרש בריצה בכיוון אחד, השלמנו אנחנו את ההקפות בכיוון ההפוך.
הבדיחה הייתה, כמובן, על חשבוננו. היינו תלמידים בבית ספר שבלב הממסד והקונצנזוס, שמתחזים להולכים נגד הזרם. זה היה סוג של הומור עצמי, משהו שהשנים שעברו מאז לימדו אותי כמה חשוב לשמור עליו.
אינני יודע אם הבדיחה הפרטית הזאת שלנו הצחיקה מישהו, אבל לנו היא גרמה לנחת רוח מרובה.
שוב נגד הכיוון
מצאתי אותו מוקף בחבורה קטנה. הוא אמר משהו וכולם צחקו. הקסם עדיין עבד.
"היי פרז'ן," אמרתי לו, "אתה חייב לבוא איתי עכשיו"
"מה העניין?" הוא רצה לדעת.
"פשוט בוא איתי."
הוצאתי אותו משם כמעט בכוח, והבאתי אותו אל מדרגות האיצטדיון. עמדנו והתבוננו במגרש הדשא ובמסלולים שלמטה.
הוא חייך. "יפה," אמר, "אני יודע מה אתה רוצה."
"ומה אתה אומר?"
"אני לא בטוח שאני מסוגל" (אנחנו, בכל זאת, כבר לא בדיוק הנערים של לפני 50 שנה).
"לא ביקשתי שנרוץ, גם לי זה לא מתאים." אמרתי, "אנחנו נלך, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה."
הוא הסתכל עליי וחייך שוב. "בוא נעשה את זה".
ירדנו במדרגות, והתחלנו לצעוד.
נגד הכיוון, אלא מה.
צעדנו (לאט), שני חברים ותיקים, על המסלול סביב מגרש הכדורגל של בית בירם, עדיין מפגינים, אחרי שנים בלב הממסד, שאנחנו הולכים נגד הזרם, ויודעים שהבדיחה, בסופו של דבר, היא על חשבוננו.
זה הצחיק אותנו.
וזה סגר מעגל.
וזה עשה לי את הערב.
