מתוך "ימים של גאולה"
ב-1960, כ-25 שנים אחרי שעזבה את הונגריה כדי לעלות ארצה, עזבה אמא לראשונה את גבולות הארץ, וחזרה לשם בפעם הראשונה והאחרונה לביקור משפחתי.
מספר שבועות לפני כן, התכנסנו אצל הדודה רחל והדוד אברהם, אחיו הקטן של אבא, בדירתם שברחוב בית"ר.
נראה יופי
ב-1960, כ-25 שנים אחרי שעזבה את הונגריה כדי לעלות ארצה, עזבה אמא לראשונה את גבולות הארץ, וחזרה לשם בפעם הראשונה והאחרונה לביקור משפחתי.
מספר שבועות לפני כן, התכנסנו אצל הדודה רחל והדוד אברהם, אחיו הקטן של אבא, בדירתם שברחוב בית"ר.
הוגו הצלם הגיע במיוחד כדי להכין סט של תמונות משפחתיות, שיסייעו לאמא לספק למשפחה שמעבר לים הוכחות מצולמות על קיומנו.
התמונות שצולמו בשחור-לבן, ברוח הצילום המינימליסטי של התקופה, סייעו להסתיר את האודם המסוים בעיניי, שנגרם כתוצאה מכך שנאלצתי ללבוש את האוברול עם השלייקעס הסרוגים, שקנתה אמא במיוחד לכבוד האירוע החד פעמי, ומן הלחץ הפיזי שנאלץ אבא להפעיל כדי לשכנע אותי שהם באמת מתאימים לי מאוד.
השפלה נוראה הושפלתי בלבישת הבגד הזה, עדין ומתיפייף כמו של בנות, אולם הסבריו של אבא היו משכנעים ביותר. כל הדרך עד לרחוב בית"ר בכיתי, למרות שאמא אמרה כל הזמן שאני נראה יופי.
גשמים כל השנה
הוגו הביא איתו מזוודה גדולה, והוציא ממנה חצובה ומצלמה, וגם שרוול בד ארוך ושחור, שמאחוריו יוכל להסתתר כדי שלא נוכל לדעת אם הוא צוחק לעצמו על חשבוננו.
להפתעתי, למרות שהיה זה יום קייץ חם, שלף הוגו גם מטרייה לבנה וגדולה, ופרש אותה בחדר, ממש ליד המצלמה, כנראה כדי להגן עליה מגשם פתאומי. רמי בן דודי, שהיה מבוגר ממני בשנה, הסביר לי שבטרנסילבניה הרחוקה, ממנה הגיע הוגו, יורדים גשמים כל השנה.
ההסבר הזה נשמע לי מעט משונה, שכן בכל זאת הצטלמנו בסלון של דוד אברהם ודודה רחל (שהיה גם חדר השינה שלהם, תלוי בשעת היום), אבל כיוון שמעולם לא שמעתי לפני כן על ארץ בשם טרנסילבניה, הנחתי שייתכן שאכן יורדים שם גשמים חזקים מאוד.
רוזה העוזרת
לרמי ואלי, בני דודי, היה ידע רב אותו ספגו מרוזה, העוזרת ילידת רומניה שטיפלה בהם במשך היום, בזמן שדוד אברהם ודודה רחל היו עסוקים במספרה שלהם לגברות ברחוב השילוח. הם גם דיברו איתה ברומנית שוטפת, מה שנראה לי נורא ואיום.
אני הייתי מת מבושה אם מישהו מחבריי היה שומע אותי מדבר בשפה משונה וגלותית, חוץ אולי מאנגלית שלא נחשבה גלותית ממש, ושדיברו בה גם בסרטים (אני הייתי ממש לא רע באנגלית, וידעתי להגיד "יֶס", "נוֹ" ו"אֵינְזַאפּ").
הוגו סידר אותנו בכל מיני צורות והרכבים. פעם אבא, אמא, אחי דני ואני על הספה, ופעם רמי בן דודי ואני על הכורסה, המבוגרים ביחד, וכל זוג לחוד, ועוד כל מיני סידורים, עד שנגמר לו הפילם, והצילומים הסתיימו.
רציתי להישאר לשחק עם רמי בחצר, אבל היה כבר מאוחר וצריך היה ללכת, וממילא אי אפשר היה לשחק בחצר בבגדים מגוהצים של בנות
ספינת הדגל
אמא שטה ב"תיאודור הרצל", ספינת הדגל של צים, לטריאסט, ומשם ברכבת דרך אוסטריה עד לבודפשט.
בבודפשט פגשה אמא את אחותה פְלוֹרָה ובעלה פָּאלִי, הורים גאים לפִּישְתֶָּה הצעיר, ואת משפחתו של אבי – הדודה סֶרֶן והדוד שָנִי, ששמו המלא היה שַנְדוֹר קוֹנְדוֹר ("קונדור" היה נגזרת של השם "כץ", שהתאימה יותר לאוזן ההונגרית המקומית, שהייתה מעט רגישה לשמות בניחוח יהודי).
אמא החליפה את סט התמונות המשפחתי מתוצרת הוגו הצלם בתמונות של דודים ודודות מהונגריה, סיפרה לכולם כמה טוב לחיות בארץ ישראל, החליפה חיבוקים ונישוקים כמו שרק ההונגרים יודעים, ויצאה לחזור ארצה בדרך דומה, אלא שהפעם חזרה בספינה "ירושלים", ספינה תאומה ל"תאודור הרצל".
אבא הסביר לי ששתי האוניות הן זהות לגמרי ורק השם שונה, מה שמיד עורר אצלי ספק רב, שהרי אם שתי האוניות זהות, כיצד בעצם ניתן לדעת בוודאות שאכן מדובר באחת ולא באחרת? חשש גדול כרסם בי, שמא אמא המסכנה חוזרת בעצם באותה האונייה מבלי לדעת.
אבא, משום מה, לא היה מוטרד מן האפשרות שאשתו עלולה ליפול קורבן להונאה, ולא ממש הבין מה ניסיתי להסביר לו.
אחרי כחצי שעה של דין ודברים, חתם אבא את הדיון בשאלה "מה זה משנה בעצם?" שאלה טיפוסית ולא הוגנת של מבוגרים, לה לא הצלחתי למצוא תשובה מוחצת.
המזוודות
אמא ואבא חזרו מהנמל במונית, סיבה למסיבה בפני עצמה. נסיעה במונית "ספיישל" נחשבה במקומותינו באותם ימים לסוג של פינוק, שבנסיבות רגילות אין להעלותו על הדעת מסיבות מוסריות, מעמדיות, אידאולוגיות ובעיקר כלכליות.
אבא גרר פנימה בקושי שתי מזוודות ענקיות, שמיד הציתו את דמיוננו המשולהב ממילא, שכן נרמז לנו מראש שאמא מביאה עימה הפתעה גדולה. המזוודה הכחולה והקשיחה, שלפני הנסיעה שימשה אותי כארגז המטמון של קפטן הוק, רבצה כעת בפינה, מחכה בקוצר רוח להיפתח ולגלות לנו את אוצרותיה.
אמא נישקה וחיבקה אותנו, אך התעלמה לחלוטין מן המבטים העורגים ששלחנו לעבר המזוודות.
היא שלפה מייד ערמת תמונות של דודים ודודות, וגם בני דודים ובנות דודות, אותה ערמה שקיבלה בתמורה לסט של הוגו, ורק אחרי שלמדנו, ביגיעה רבה, לזהות בעצמנו את לָאצִי, ז'וּזָ'ה, פישתה, פלורה, שני, סרן ופאלי, נתפנתה אמא לפרוק את המזוודה.
אחרי שקיבלנו, דני ואני, את חלקנו מתוך ערמת המתנות (אני זכיתי במכונית שצריך להריץ על הריצפה עשר פעמים, וכשעוזבים היא נוסעת בעצמה כמעט מטר), שלפה אמא, בעזרתו של אבא, קופסה גדולה מתוך המזוודה הכחולה, והניחה אותה לפנינו על השטיח. הקופסה הייתה עטופה בנייר חום וקשורה היטב בחבל דק.
מכשיר הפלאים
לנגד עינינו המשתאות, חתך אבא את החבל בסכין הלחם וקילף בזהירות את העטיפה, שאמא טרחה לקפל מייד ולשמור כחומר גלם לעטיפות סנדוויצ'ים לבית הספר.
מתחת לעטיפה נתגלתה קופסת קרטון, שגם אותה פתח אבא במיומנות, ואז חזינו במכונה מופלאה, כמותה לא נראתה מעולם במקומותינו. הייתה זו תיבה מלבנית גוצה, באורך של כ-50 ס"מ וברוחב של כ-30 ס"מ, עם כיסוי בקליט חום.
אבא פירק את הכיסוי וגילה תחתיו לוח שמתוכו בלטו שני זיזים ובקדמתו היו ממוקמים מספר כפתורים גדולים. בקצה הלוח היה פס זהב נפלא, שעליו הייתה מוטבעת המילה HORNYPHON.
"זה," הכריז אבא בגאווה, "הוא הטייפרקורדר החדש שלנו!"
הוא חיבר את המכשיר לחשמל ותקע גלגל ריק בזיז הימני.
מן התיק של אמא שלף גלגל נוסף, עליו היה כרוך סרט חום ומבריק, אותו תקע בזיז השמאלי.
את הסרט השחיל אבא דרך חריץ צר במרכז המכונה וכרך אותו סביב הגלגל הימני.
בתום הטקס הזה, שארך כעשר דקות, לחץ אבא על אחד הכפתורים.
נשמעה אוושה חרישית ולאחריה, לתדהמתנו, החלה המכונה לדבר אלינו בהונגרית, וכפי שהסביר לנו אבא, בקולה של אחותו, הדודה סרן.
כך נתוודענו לראשונה למכשיר הפלאים הזה ששינה את חיינו, והוסיף להם ממדים חדשים שעוד ידובר בהם.
שאנל מספר 5
אחרי שיא שכזה כבר קשה היה להרשים אותנו, אך אז עשתה אמא טעות חמורה. היא שלפה מארנקה למולנו צרור קטן, וממנו שלתה בזהירות רבה בקבוק שנראה לי כמו בקבוק "אַקְוָה וֶלְוָה", שאבא היה משתמש בו לאחר הגילוח (וגם אחי הגדול אורי לפעמים).
"זה," אמרה אמא בחרדת קודש, וקולה רעד מעט, "בקבוק של שָאנֶל מספר 5."
אחרי ששבה אליה נשימתה, סיפרה אמא שקנתה אותו על סיפון ה"ירושלים" (שוב עלו בי הספקות שייתכן בהחלט שהדבר אירע על סיפון ה"תיאודור הרצל", ואמא בתמימותה לא הייתה מודעת לכך, אך בעקבות ניסיון העבר, החלטתי להניח לסוגיה טעונה זו).
"שאנל מספר 5" היה הבושם היוקרתי ביותר שהיה ידוע לנשים בשנת 1960, ועל מחירו העזה אמא רק לרמוז. למשפחת פועלים כמו שלנו, היה זה ללא ספק מוצר מותרות, ולא זכורה לי לפני כן וגם מאז, ולו פעם אחת בה פינקה אמא את עצמה באופן כה פרוע.
אמא הוסיפה וסיפרה כי זהו בקבוק של “Eau De Parfum”, המכיל תמצית מרוכזת ביותר של הנוזל היקר.
ככל שהפליגה אמא במילים, כך הלכה סקרנותי וגברה, ובקבוקון הפלאים הפך בעיני רוחי לגרסה מודרנית של המנורה המופלאה של אלאדין.
לבסוף לא התאפקתי, וביקשתי מאמא לתת לי לאחוז בחפץ הקסום הזה.
ניצוץ של כעס ודאגה חלף בעיניה. אמא נתנה לי כמעט תמיד כל מה שביקשתי, אך הפעם היא כעסה ממש.
"זה בושם יקר מאוד," אמרה, "ולא משחק לילדים. שלא תחשוב אפילו לרגע לגעת בו! אוי ואבוי לך!" היא לקחה את הבקבוק ויצאה מן החדר בסערה.
ידעתי בוודאות לאן הלכה.
השידה
בחדר השינה של הוריי (שנקרא בשעות היום בפי כל בשם "הסלון", או סתם "החדר השני") הייתה שידה קטנה, עליה היו מונחים מספר חפצים כמו מאפרה (הוריי לא עישנו, אך למשחקי הקלפים של יום שישי הצטרפו גם מספר מעשנים, כמו דודי בֶּלָה בָּאצִ'י והדוד קוֹרְן המסתורי, פיראט רב מעללים, ששירת כעוזר טבח באחת מספינות צי הסוחר ועישן סיגרים עבים במיוחד), מנורת קריאה (בשעות הלילה הייתה הספה הופכת למיטה, בה היה אבא זולל ספרים מכל הבא ליד), קערה דקורטיבית ומספר מפיות עגולות ומרובעות, מרוקמות בסגנון הונגרי.
בקומה התחתונה של השידה, מאחורי זוג דלתות חומות, היו מונחות הנעליים של אבא ואמא.
לאבא היה זוג נעליים חגיגי לאירועים מיוחדים, וכדי לשמור על הנעליים ליום פקודה, היו תקועים בהן אימומים קפיציים שדימו כפות רגליים. באימומים הללו גיליתי ענין רב, שכן מצאתי שניתן להשתמש בהם כבליסטראות ענק בקרבות שהייתי עורך מדי פעם בין הצבא הלבן והשחור, אותם נהגתי לשאול מלוח השחמט בו נהגו אורי ודני, אחיי הגדולים, לשחק.
הקומה העליונה של השידה הייתה חלל סגור בשני לוחות זכוכית שנעו על מסילה.
בחלל שמעבר לזכוכית, הוצגו על גבי מפיות תחרה לבנות, לראייה בלבד, מספר שכיות חמדה, כמו שרשרת הונגרית מוזהבת ופריטים דומים, ושיא השיאים – אלמוג לבן ויבש, שנחשב באותם ימים לפסגת האסתטיקה והתחכום הדקורטיבי.
מדי פעם, אם כי לעתים נדירות, התגנב אל מעבר לזכוכית גם מוצר יוקרתי עדכני, כדי לענג את עיני האורחים, וגם כדי להבטיח לו הגנה אקס-טריטוריאלית מידי פורעים כמוני, שידעו שהם מסתכנים בעונש פיזי על כל תזוזה של דלתות הזכוכית.
ידעתי בביטחון מלא ששם יונח הבקבוק האסור.
לילה של מחשבות
באותו לילה, התקשיתי להירדם.
הייתי נרגש מאוד מכל החידושים הגדולים שהתרגשו עלינו באותו יום, וניסיתי להירגע בדרך המקובלת עליי, של דפיקת הרגל במיטה במרווחי זמן קצובים. דני אחי, במיטה שלידי, דרש ממני להפסיק מייד עם הרעשים הללו, שלטענתו מפריעים לו להתרכז. הוא לא התרשם כלל מטענתי שדפיקות הראש שלו בכרית, הפעילות בה התרכז, מפריעות לי לא פחות, אך כיוון שדני היה מבוגר ממני בכמה וכמה שנים וחזק מאוד, נכנעתי להיגיון שבטיעוניו.
התהפכתי מצד אל צד על משכבי. חשבתי על המכונית שקיבלתי, הרבה על אותו מכשיר פלא – הטייפרקורדר, ובעיקר על הבקבוק המסתורי של שאנל מספר 5, שאותו, כמשה בשעתו, זכיתי לראות, אך אליו עדיין לא זכיתי להגיע.
ככל שהרביתי להתהפך במיטה, גיליתי שמחשבותיי נודדות יותר ויותר אל הבקבוק המסתורי הזה. מה מיוחד בו כל כך? מדוע כל כך חשוב לאמא שלא אגע בו? האם הוא באמת מ"ירושלים" כפי שטענה אמא או אולי מ"תיאודור הרצל"? ולמה דווקא 5?
כל המחשבות הללו הסתחררו במוחי לכדי עיסה דביקה ומטושטשת, עד שלבסוף, למרות הדפיקות במיטה שלשמאלי, נרדמתי.
שעת כושר
השעה הייתה שש בערב למחרת היום. אבא ואמא ישבו במטבח על כוס תה ושוחחו ביניהם בשקט, ואני הייתי עסוק במשחק במכונית החדשה שקיבלתי.
המכונית הציעה מגוון מוגבל למדי של פעילויות, ועד מהרה התחלתי להשתעמם.
ציפיתי כבר שדני אחי יחזור מן הצופים, שהיו מרכז חייו בעשור ההוא, יפעיל את הטייפרקורדר החדש ואולי אף ירשה לי לעזור לו.
בינתיים, החלה מחשבה טורדנית לנקר במוחי.
היה משהו נוסף שאפשר היה לעשות, משהו שקרא לי לעשותו, אך אפילו לא העזתי לחשוב עליו במפורש. הרצתי את המכונית עוד מספר פעמים ושלחתי אותה לדרכה, אך המחשבה לא הרפתה ממני. הבקבוק המסתורי צף ועלה לנגד עיני. בדמיוני הוא צמח לגודל עצום, והנוזל הצהבהב שבתוכו התנוצץ בברק מיוחד, והפיץ ניחוח של מקומות רחוקים. ניסיתי להילחם בכך, אך ללא הועיל.
בקבוק שאנל מספר 5, מאחורי דלתות הזכוכית בסלון, קרא לי, ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להשתיק את הקריאה.
פחדתי. אמא אסרה באיסור חמור, ואמא ידעה גם לחלק סטירה הגונה מדי פעם, אבל מצד שני, מה כבר יכול לקרות? אמא ואבא עסוקים במטבח. הדרך לחדרם פתוחה ופרוצה, מלבדם ומלבדי אין איש בבית, ואף אחד לא יידע לעולם.
בסך הכול אקח את הבקבוק, אפתח אותו לרגע, אריח קצת, ואחזיר אותו למקומו. זה הכול.
המחשבות היו חזקות ממני. קמתי מן הרצפה בשקט גמור, יצאתי חרש לפרוזדור החשוך והקשבתי. אבא ואמא המשיכו לשוחח ביניהם. חלק מגבו של אבא נראה בפתח המטבח. הוא ישב ליד שולחן האוכל ולא יכול היה לראות אותי.
אם תהיה אי פעם שעת כושר, היא הגיעה כעת.
ההחלטה נפלה.
באחת, דחיתי את כל הלבטים והפחדים, התרוממתי על קצות אצבעותיי, והתקדמתי אל חדר ההורים.
"קח אותי"
הדלת הייתה פתוחה. עצרתי לרגע והפניתי מבט אל המטבח, שם עדיין שוחח גבו של אבא עם אמא. עוד צעד ואני בפנים, פוסע עקב בצד אגודל, מתמרן במעבר הצר בין הספה לשולחן, ומתקרב אל השידה.
כרעתי על ברכיי מול השידה והצצתי פנימה מבעד לדלתות הזכוכית הקטנות. למרות החשיכה היורדת, יכולתי להבחין היטב בבקבוקון המסתורי הממולא בנוזל צהבהב שכישף אותי.
"קח אותי," דימיתי לשמוע אותו קורא לי. הוא שלח אליי מסר שממש יכולתי לחוש בו.
שלחתי יד קדימה, והיא נתקלה בקיר של זכוכית. כמעט מבלי לחשוב, תקעתי את אצבעי בגומה הקטנה החצובה בצידו של החלון השמאלי, והתחלתי להסיט אותו על מסילתו ימינה. המסילה לא הייתה חלקה. החלון התעקש קלות, ואז נע מעט, בקול רחש שנשמע לי כפיצוץ עז.
קפאתי במקומי והקשבתי.
מן המטבח נשמע אותו מלמול חרישי. דומה שאיש לא חש במתרחש. נרגעתי.
שוב הפעלתי לחץ על החלון, והפעם בעדינות יתירה. סנטימטר אחר סנטימטר נע החלון על מסילתו, עד שהגיע לסוף דרכו, לצידו של החלון הימני, חושף כחצי ממיפתח השידה ומגלה את כל אוצרותיה מולי. הבקבוק המכושף עמד לו בפנים, על מפית הונגרית רקומה, מעט מאחורי האלמוג הלבן, מחכה רק לידי שתגאל אותו.
עצרתי את נשימתי ושלחתי את ידי קדימה.
אולי היה זה הפתח הקטן, אולי החשיכה היורדת, ואולי המסורבלות הידועה שלי, אך הסתבכתי. ידי פגעה באלמוג והרימה אותו מעט, כך שהוא נשאר עומד על צידו, כאשר ידי תומכת באחת משלוחותיו העליונות. תזוזה לא זהירה, והוא היה משתחרר ונוחת ברעש חזרה למקומו.
גוש של קרח התגלגל לו במורד בטני. גייסתי את כל קור הרוח שיכולתי, כדי לשחרר את ידי אט אט ולגרום לאלמוג להתייצב שוב במקומו ללא נזק סביבתי. בתום הפעולה הזאת, משכתי את ידי והתיישבתי על הרצפה, כשכל גופי רועד מפחד ומאמץ. עברו דקות מספר עד שנרגעתי מעט ויכולתי לנסות שוב. המחשבה לוותר כלל לא נשקלה. הבקבוק שניצב מולי הפך רק מושך יותר.
שוב שלחתי את ידי פנימה.
אט אט פילסה לה היד דרך במעמקי השידה, נזהרת שלא להיתקל הפעם באלמוג הלבן והרצחני. ואכן, בסופו של המהלך, מצאה את עצמה ידי אוחזת בצוואר הבקבוק, ממש בחיבור שבין הפקק לגוף. היד הידקה מעט את אחיזתה, והניפה את הבקבוק. נותר רק למצוא את הדרך החוצה תוך עקיפת המיפלץ הלבן, ששוב חסם את הדרך. סטייה חזקה ימינה הייתה מפילה פסלון פורצלן שביר במיוחד, כך שנדרש כל כוח הריכוז של ילד בן שש, כדי לבצע את פעולת הניווט המסובכת, שבסופה עבר הבקבוק את כל המכשולים בשלום, ובצבץ בפתח מערת השודדים, מתנוצץ וקורץ אליי.
"הצלחנו," שמעתי אותו לוחש לי.
באחת, משכתי אליי את ידי האוחזת בבקבוק, וקירבתי אותו אליי. הקרבה האינטימית אל החפץ המכושף הזה ריגשה אותי מאוד. בנוסף לכך, המאמץ והריכוז המתמשך גרמו לידי הימנית לרעוד.
תפסתי את ידי הימנית בידי השמאלית, ונשמתי עמוקות.
החלק המסוכן ביותר היה כבר מאחוריי. כל שנותר לי, היה לפתוח את הבקבוק ולהריח את ריח הגן האסור. כמובן שהיה עליי אחר כך גם להחזיר את הבקבוק למקומו, לסגור את דלת הזכוכית ולהתחמק מן החדר, אך כל זה אף לא עלה במחשבתי באותו רגע בו היו כל חושיי מרוכזים במטרה האחת והיחידה.
"יוי אישטנם"
העברתי את הבקבוק ליד שמאל, כדי שאוכל לטפל בפקק בידי הימנית, החזקה יותר.
ואז זה קרה.
היד הימנית, הרועדת עדיין ממאמץ, הרפתה מן הבקבוק חלקיק שנייה מוקדם מדי. לנגד עיניי הנדהמות, צנח הבקבוק מטה מטה. הוא צנח לאט, כבסרט בהילוך איטי או בחלום רע, מהתל בחוקי הכבידה ומהתל בי, כאילו רומז שעדיין ניתן לתפוס אותו בדרכו למטה.
ואז, בקול נפץ אדיר, שהייתי משוכנע שנשמע היטב בכל הרחוב, התנפץ הבקבוק אל המרצפות, וריח עצום ונורא מילא באחת את חלל החדר.
עד היום אינני יודע לומר בביטחון אם הבושם הזה נרכש ב"תיאודור הרצל" או ב"ירושלים", אך אני יכול להעיד שללא ספק הייתה זו אכן תמצית מרוכזת ביותר.
הריח העצום מילא את נחיריי ואיים לטשטש אותי לגמרי, אך האימה שאחזה בי באותו רגע הייתה חזקה יותר. זה היה הזמן להחלטה לחיים או למוות, ואני חפץ חיים הייתי.
מוחי החל לפעול במהירות מסחררת. לא היה שום סיכוי שאבא ואמא לא שמעו את הקולות. נותרו לי שניות מעטות כדי לנסות ולהציל את עורי, והדרך היחידה הייתה…
באחת, ניתרתי אל הדלת ויצאתי אל הפרוזדור.
התוכנית, הפשטנית משהו, הייתה להסתובב מייד ולרוץ חזרה אל החדר, כמי שנזעק ממקומו לשמע הרעש הנורא, ובא לבדוק מה קרה ולהציע עזרה.
בדרך החוצה התנגשתי באבא שהגיע במרוצה כשאמא בעקבותיו, וכמעט הפלתי אותו.
ניסיתי עוד למלמל "מה קרה" ו"שמעתי רעש", אך אבא כבר היה בתוך החדר, מביט בנזק הבלתי הפיך, ונושם את האדים הקטלניים, ואמא, המומה לחלוטין, ספקה כפיה וקראה מספר פעמים ברצף "יוֹי אִישְטֶנֶם", שהוא ביטוי הונגרי השגור בפיו של אדם שהשמיים נפלו על ראשו, והוא מנסה לתקשר אל בוראו את גודל האסון.
ניסיתי להתקרב ולהביע פליאה על התופעה בה נופל לו בקבוק סתם כך מתוך השידה, אך המבט שנתן בי אבא לא עודד אותי להתקרב יותר מדי.
אותו ערב נשלחתי לחדרי בבושת פנים, בלחיים אדומות ואחוריים ארגמניות. אך דומה שהעונש הקשה מכל היה אחי דני, שכל אותו ערב לא הפסיק להתפקע מצחוק במיטה שלצידי, ואף טרח בשבועות הבאים לספר את סיפור המעשה לכל חבריו.
אלה מצידם, בביקוריהם התכופים בביתנו, לא החמיצו ולו פעם אחת את העונג לצחוק על חשבוני, ולספר בקורות אותו ערב בו נתוודעתי לנפלאות "שאנל מספר 5".
יורם כץ יקר
גם לי יש סיפור על שאנל 5.
היה לי בקבוק שאנל 5 בתוך קופסא. שמרתי עליו מכל משמר והנחתי אותו מאחורי ערמות החולצות שלי במדף בארון הבגדים.
לבתי היתה יום הולדת ורציתי לתת לה את הבושם היקר הזה במתנה.
הכנסתי את ידי אל מאחורי החולצות המקופלות והתחלתי למשש את כל הסביבה ואין!! הוצאתי את החולצות ולא עזר שום דבר! הבושם נעלם! חשדתי מיד במנקה שעבדה אצלי אבל הרי לא היתה לי שום הוכחה. ללדאבוני הרב מאד נאלצתי לוותר על הבושם המיוחד הזה.