חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הספר "ימים של גאולה" לוקח אתכם למסע אל ילדות בחיפה של שנות ה-50 וה-60. בקנייה באתר: 70 ש"ח באיסוף עצמי, 90 ש"ח במשלוח.

פרק 1 • מבוא

פרק 1 • מה קרה לבתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • איור: ד"ר דוד בר און
פרק 1 • מה קרה לבתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • איור: ד"ר דוד בר און

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה

אלבום בתי הקולנוע - הצטרף לפרויקט מימון המונים

קח חלק בהוצאת אלבום "בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה", והבטח לעצמך עותק של האלבום המתעד את כל 35 בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה מאז 1919, והמכיל טקסטים, תצלומים, מפות, מסמכים ואת האיורים המרהיבים של ד"ר דוד בר און. לתמיכה בפרויקט, אנא הקש על הקישור שלמטה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הקדמה

פרק זה פותח סקירה היסטורית של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה. בחרתי למקד את הדיון בבתי הקולנוע הללו, שהיו חלק מן המרקם השכונתי החיפאי.

את החומרים לפרק זה ליקטתי מעט מידע אישי, אך בעיקר ממקורות נוספים שמצאתי. תודה מיוחדת לדוד שליט וענבר דרור לקס ולמוזיאון העיר חיפה, שקטלוג התערוכה שהוציאו למוזיאון העיר ב-2011, הוא אחד המקורות הללו. תודה גם לרבים אחרים שלמדתי לא מעט גם מן החומרים שכתבו ופרסמו, כמו בועז רפאלי, שרון רז, פיני שפטר, עדי פיירברגר, שירלי חובב ואחרים.

קבוצת הפרקים הראשונה (שפרק זה פותח אותה) תהיה מבוא בו נעסוק באופן כללי בהיסטוריה של בתי הקולנוע בחיפה. נסקור את שנות הפריחה הגדולה ואת סיבותיה, את מאפייני חווית הקולנוע החיפאית, ואת תהליך הדעיכה וסיבותיו.

בקבוצת הכתבות השנייה, ננסה להביא את סיפורי בתי הקולנוע שהיו, אחד לאחד (עד כמה שנצליח לאסוף את המידע, גם בעזרתכם, הקוראים). האדריכל ד"ר דוד בראון, שאת איוריו המרהיבים כולנו מכירים, נרתם לאייר גם את מה שניתן לשחזר מבתי הקולנוע הללו, ולכפר במשהו על המחסור בחומרים ויזואלים במקרים רבים.

בהמשך, נספר גם את סיפורן של כמה ממשפחות הקולנוע הבולטות של חיפה, ניגע גם בצדדים הטכניים של הקרנת הסרטים, ולסיום, נביא מספר כתבות בהן ננסה, בעזרת אנשי מקצוע, להבין האם יש היום היתכנות לבתי קולנוע שכונתיים, ולבחון רעיונות מה ניתן לעשות עם בתי הקולנוע הנטושים, שהיום הם פילים לבנים שפזורים ברחבי העיר.

הדור הראשון - שנות ה-1920 - הראינוע

הצפייה בסרטים הייתה, מאז ומעולם, מבילויי הפנאי האהובים בישראל. הראינוע, והקולנוע שבא אחריו, היו מהחידושים הגדולים של תרבות ההמונים במאה העשרים, והם מילאו תפקיד משמעותי בהווי החיים בארץ בכלל, ובחיפה בפרט.

ההיסטוריה של הקולנוע בחיפה התחילה כבר ב- 1919, כאשר זכתה לראינוע הראשון שלה, "קוליזאום", שהקרין סרטים אילמים. 

את הסרטים ליוותה פסנתרנית, שניגנה על פסנתר. בפסנתר היו חסרים מספר קלידים, והדינמו טרטר נוראות בחצר, אך כל זה לא גרע מעוצמת החוויה והחידוש. 

הראינוע נפתח בשיפולי ואדי ניסנאס, ברחוב אלנבי 26 של היום. 

עד לא מזמן עוד ניתן היה לזהות את חזית הבניין, שכניסתו עוצבה בצורת סרט צלולויד, אך היום מתחבאת חזיתו של המבנה ההיסטורי מאחורי חזית חדשה של אולם שמחות. מי שיבחן מקרוב את החזית החדשה, יוכל להבחין מאחוריה, פה ושם, בחזית האבן שהוסתרה מאחור.

אתר ראינוע קוליזאום 2009 (צילום: אתמר רוטלוי)
אתר ראינוע קוליזאום 2009 (צילום: אתמר רוטלוי)
ראינוע קוליזאום 2022 • צילום: יורם כץ
ראינוע קוליזאום 2022 • צילום: יורם כץ

בהמשך נוספו שני בתי ראינוע נוספים, "עדן" ו"כרמל", שניהם בדרך יפו (חיפה של אותם ימים, השתרעה כולה בגבולות העיר התחתית של היום), ונוסף אליהם ב 1925, בצמוד לסגירתו של ראנוע "קוליזאום").

נוסף גם ראינוע "הגן המשמח" (תרגום צולע לשם הערבי – انشراح), על שני אולמותיו (אולם פתוח לקייץ וסגור לחורף), שנפתח בגן גדול, שהשתרע מרחוב אלנבי עד רחוב יפו, בימים שלפני שנסלל רחוב המגינים (אז רחוב המלך ג'ורג' החמישי).

"הגן המשמח" היה פרי שיתוף פעולה נדיר של  יעקב דוידון, דמות חיפאית צבעונית,  טאנוס אג'ייל, ערבי חיפאי והבעלים של מרכז האירועים, וסוכן סרטים יווני, שהתגורר בחיפה, בשם סוקרט טוקטלידס. השותפות לא האריכה ימים, והתפרקה בעקבות מאורעות 1929, שגבו מן האוכלוסיה היהודית של חיפה 7 הרוגים ו-61 פצועים.

הדור השני - שנות ה-1930 - הקולנוע מגיע לחיפה

הענקים מגיעים

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הגיע לחיפה הסרט המדבר – הקולנוע. הסנוניות הראשונות היו  קולנוע "עין דור" (1930), ברחוב עין דור 9, ו"אמפי" (שיצא לדרך כאמפיתיטרון פתוח ב-1927, והחל להקרין סרטים ב- 1931), ברחוב החלוץ. לשני בתי הקולנוע הללו אין כיום זכר. קולנוע "עין דור" שמוקם בקירבת ואדי ניסנאס, הקרין גם סרטים ערביים, ומשך אליו צופים ערביים, שהתעלמו מקריאות מנהיגיהם באותה תקופה להחרים עסקים יהודיים.

בהמשך הוקמו עוד מספר בתי קולנוע פתוחים שפעלו בקייץ ברחוב יפו וואחד ("הרצליה") אף פעל לתקופה קצרה בהדר הכרמל.

ב-1935 הצטרפו גם "אורה", ברחוב הרצל של היום, ו"ארמון" ברחוב הנביאים של היום (שנקרא אז רחוב אנאפורטה).

"אמפי", "אורה"  ו"ארמון" היו אולמות ענק, שהכילו יותר מ-1,000 מקומות כל אחד, והגדול שבהם, "ארמון", הכיל 1,800 מקומות. 

אולם קולנוע "אורה" 1935 (צילום: יצחק קלטר) • באדיבות יעל וירון גרנות - אדריכלים
אולם קולנוע "אורה" 1935 (צילום: יצחק קלטר) • באדיבות יעל וירון גרנות - אדריכלים

"תו שעשועים"

בתי הקולנוע היו מתחילתם פופולריים למדי ומקום להתכנסות של קהל רב. מטבע הדברים, ניסו גורמים שונים לרתום את הפופולריות הזאת לצורך קבלת תרומות מן הציבור. 

כך, למשל, ניסתה מגבית "כופר הישוב" (מגבית לצורכי ביטחון היישוב, שפעלה משנת 1938 ועד קום המדינה(, לגייס כספים באמצעות "תו שעשועים" – בול בערך מסוים שפדיונו נתרם לקרן "כופר היישוב".

 לצורך גביית התרומה, ביקשה הנהלת "כופר היישוב" את שיתוף הפעולה של בתי הקולנוע.

כרטיס קולנוע עם "תו שעשועים" (Wikimedia Commons - תרומת יובל פרייבך)
כרטיס קולנוע עם "תו שעשועים" (Wikimedia Commons - תרומת יובל פרייבך)

בהקשר זה, מעניין המסמך הבא, שהוא קול קורא לתושבי חיפה להחרים את בתי הקולנוע שאינם מסכימים לשתף פעולה עם "תו-השעשועים". 

לא ברור למי מבתי הקולנוע הפעילים מכוון הכרוז, אך לא סביר שאורה ואמפי, בבעלות מפ"ח, ניסו להתחמק מן החובה הזאת.

קול קורא להחרמת בתי קולנוע • באדיבות ארכיון ביה"ס הריאלי העברי בחיפה
קול קורא להחרמת בתי קולנוע • באדיבות ארכיון ביה"ס הריאלי העברי בחיפה

הדור השלישי - משנות ה-1940

שיאני העולם

ב 1943, הצטרף לחבורת בתי הקולנוע של חיפה אולם "מוריה" הקטן, ששימש גם לפני כן  מעין "בית עם" של ועד הר הכרמל, והתחיל להקרין סרטים.

שנות ה-1940 המאוחרות ראו בתי קולנוע רבים בהקמה, והתפוצצות הגדולה של צריכת הקולנוע הגיעה בתחילת שנות ה-50, כאשר ישראל הייתה  לשיאנית העולם בצריכת סרטים לנפש, וחיפה, קשה להאמין, הייתה לבירת צריכת הקולנוע העולמית. ב-1954, היו בארץ קרוב ל-200 בתי קולנוע, מהם יותר מ-20 בחיפה. 

לפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו, ב-9541, ביקר כל חיפאי בקולנוע כ-30 פעמים בשנה בממוצע, לעומת 24 ביקורים בתל אביב ו־18 בירושלים, ועיתון דבר הודיע לקוראיו בהתרגשות ש"ישראל עומדת במקום הראשון בעולם לפי אחוזי הביקורים בקולנוע, וחיפה עומדת במקום הראשון בישראל". 

חוויית הקולנוע

רוב בתי הקולנוע הקרינו שלוש הצגות ביום – הצגה יומית ב-16:00, והצגות ערב ב 19:00 וב-21:00. בתחילה, נפתחו הקופות רק בשעות אחר הצהריים, והביקוש הגדול לכרטיסים גרם ללחץ על הקופות, שהגיע לכדי חסימות תנועה וסיכון הציבור. המצב היה חמור עד כדי כך, שבסוף 1954, נאלצו בתי הקולנוע לפתוח את קופותיהם כבר בשעות הבוקר, תחת איום של ראש העיר אבא חושי בשלילת רישיונותיהם.

מספר בתי קולנוע בהדר – "אוריון", "מירון", "גלאור" ו"דומינו", פעלו באופן שונה. בתי קולנוע קטנים אלו לא יכלו להתמודד עם בתי הקולנוע הגדולים וה"מכובדים" יותר ("ארמון", "אורה", "עצמון", "אמפי", ובהמשך גם "רון" ו"תמר") על תכנים, שכן ה"גדולים" עבדו עם המפיצים הגדולים, וקיבלו את הסרטים החדשים ביותר ואת שוברי הקופות. הפיתרון שמצאו הקטנים הוא הצגות יומיות בכל שעתיים משעה 10:00 ועד 16:00 (בנוסף להצגות הערב בשעות 19:00 ו 21:00). בבתי הקולנוע הללו אפשר היה, בכרטיס אחד, לראות שני סרטים ואף יותר ברצף. למעשה, אפשר היה להעביר שם יום שלם מ 10:00 ועד 18:00 בערב בצפייה רצופה, וכילדים, היינו עושים זאת מדי פעם בימי החופש הגדול, וחוזרים עם כאב ראש הבייתה.

הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע הללו פנו אל הקהל הצעיר. היו אלה בדרך כלל סרטי פעולה, מערבונים סוג ב' (סוג א' הלך ל"גדולים"), סרטים "גדולים" בהקרנות חוזרות וקומדיות, אך עם הזמן, בשלבי הדעיכה של בתי הקולנוע, כאשר אלה התקשו מאוד להתחרות בטלוויזיה, פנו חלק מבתי הקולנוע הללו להקרנת סרטי סקס, שה"גדולים" לא נגעו בהם, ושבהם היה להם עדיין יתרון על המתחרה החדשה.

 בשנות השיא, פעלו בחיפה יותר מ-25 בתי קולנוע, רובם בהדר הכרמל. 

קולנוע ארמון – 1946 –(Matson Collection - Library of Congress)
קולנוע ארמון – 1946 –(Matson Collection - Library of Congress)

פלאפל ושעשועים

בימים של טרום טלוויזיה, היה הקולנוע מקום הבילוי העיקרי בעיר, ותמורת סכום שווה לכל נפש, אפשר היה להיעלם למשך כשעתיים, לברוח מטרדות העולם הזה ולהמריא לעולמות מופלאים. בהפסקה ניתן היה להתענג על ממתק, קרחון או שלגון מידי ילדים שסחבו ארגז שהיה גדול עליהם בכמה מידות, שצעקו "ארטיק-קרטיב".

סביב בתי הקולנוע הגדולים, בעיקר בהדר,התפתחו מוקדי בילוי עם דוכני פלאפל, מסעדות ובתי קפה, וצעירים על "ברזלים" בשולי מדרכות ("קומנדו ארמון"). אוטובוסים ומוניות הובילו נוסעים אל מקומות הבילוי הללו, והעיר נראתה חיה הרבה יותר מאשר היום.

קומנדו ארמון – 1965 (אוסף טוני אשקר, חיפה)
קומנדו ארמון – 1965 (אוסף טוני אשקר, חיפה)

הדעיכה

בתחילת שנות השבעים, החל תהליך הדעיכה של בתי הקולנוע השכונתיים, שנעמוד עליו בהמשך, ובתי הקולנוע הללו, מרכזי הבילוי של פעם, ננטשו אט אט. חלק מן המבנים הללו היה בעל ערך אדריכלי, חלקם הכילו ציורי קיר ויצירות אומנות, ולכולם היה מקום בהיסטוריה של העיר, אבל אף אחד מהם לא סומן כמבנה מיועד לשימור.

חלק מן המבנים הפכו לפילים לבנים ולמצבות שחוקות ונטושות שאיש אינו פוקד עוד. אחרים נהרסו ונעלמו מן העין, ולא ברור אילו משני הגורלות הללו היטיב איתם יותר.

יחד עם רבים מהמאפיינים של העולם המודרני, הפך הקולנוע מחוויה חברתית למוצר צריכה. בתי הקולנוע הפכו לסופרמרקטים ענקיים ומרובי מסכים, המבוססים על מודל עסקי שונה, וממוקמים בדרך כלל במרכזי קניות גדולים, שבעצמם מסמלים מהפכה בדפוסי הקנייה והבילוי.

בתהליך הזה איבד הקולנוע את מעמדו כמוסד קהילתי-חברתי. ממרכיב מרכזי של המרחב העירוני, הפכו בתי הקולנוע למתחמים בשולי העיר, אליהם מגיעים בדרך כלל ברכב פרטי. גם האולמות הקטנים ומתחמי ה VIP ניטרלו את חווית הצפייה הקהילתית והפכו את חווית הקולנוע לאינדיבידואלית יותר. הנסיגה של בתי הקולנוע למתחמים סגורים ופרטיים, פגעה מצידה מאוד במרכזי העיר הוותיקים ובחוויית החיים בהם.

כיום, לא נותר בשכונת הדר הכרמל ולו קולנוע פעיל אחד, ולמעשה, מכל בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה בשנות ה-50 וה-60, נותר, בבדידות מזהירה, רק קולנוע "עממי" בנוה שאנן, שהצליח, איכשהו, להתאים את עצמו לזמנים, עם שני אולמות הקרנה, ותוך שהוא משכיל לייצר לעצמו ארומה מיוחדת של "סינמה פרדיסו" מקומי, ולמתג את עצמו כבית של סרטי איכות וכ"סינמה קפה" – מקום מפגש ומרכז בילוי שכונתי וקהילתי.

סינמה קפה "עממי" 2022 (צילום: יורם כץ)
היחיד ששרד • סינמה קפה "עממי" 2022 (צילום: יורם כץ)

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם
להודיע ​​על
guest

0 Comments
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות

באותו נושא...

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x