הסיפורים שמעבר למסך – השכנים של "אימפריאל"
הסדרה "הסיפורים שמעבר למסך" מביאה סיפורים בשוליים של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה.
הקדמה – הבית בדרך יפו 106
קולנוע"אימפריאל" ו"גן קָרֶקִין", שסוקרו במאמר קודם, שכנו בדרך יפו 108 בחיפה.
בבית השכן, בדרך יפו 106א, התגוררה באותה ימים משפחת טוֹפָּלִיאָן. אם המשפחה, אִיזַבֶּל טוֹפָּלִיאָן, בת למשפחת גוֹלוֹזִיאָן, הייתה בת דודתה של איזבל טְשֶלְקִיאָן, רעייתו של קרקין.
איזבל ובתה הקטנה, טֶנִי, עזרו בתפעול הגן בסוף שנות ה-1930, כאשר קָרֶקִין עצמו כבר לא היה בין החיים.
ביתה של המשפחה, היה במקור קניינה של משפחת אוּנְגֶר הטמפלרית מן המושבה הגרמנית של חיפה,
בבית אחד בדרך יפו, נפגשו סיפוריהן של שתי המשפחות – משפחת אוּנְגֶר ומשפחת טוֹפָּלִיאָן, שביניהן הפריד דור אחד או שניים בארץ, ואותן חיברה נקודת השקה קצרה.
כל אחת משתי המשפחות הגיעה לכאן ממקום אחר, ממניעים אחרים ובנסיבות שונות לחלוטין, ולכל אחת מהן סיפור מכונן ומרתק משלה, השלוב בהיסטוריה המגוונת והמרתקת כל כך של חיפה.
את סיפורה של כל אחת מן המשפחות הללו נביא כאן.
משפחת אונגר
המקורות העיקריים לסיפורה של משפחת אונגר הם מספר ערכים ב"וויקיפדיה" ומאמרו של יוסי בן ארצי "נויהרדטהוף".
הטמפלרים
הגרמנים הטמפלרים הגיעו לארץ ישראל מסיבות דתיות אידיאולוגיות.
אחרי כשני עשורים של הכנות, שנערכו בעיקר בחוות הכשרה בשם קִירְשֶנְהָרְדְטְהוֹף ליד שטוטגרט שבגרמניה, הגיע ב-1868 הגל הראשון של המתיישבים, ותוך כארבע שנים הקים את המושבות הראשונות של הטמפלרים בחיפה, יפו, שָֹרונה וירושלים.
המושבות שגשגו, ומהר מאוד נאלצו להתמודד עם מחסור בקרקעות.
המושבה הגרמנית בחיפה, היתה הגדולה והמצליחה שבמושבות הטמפלרים, אך השתרעה על שטח קטן למדי. כיוון שחקלאות הייתה מקור הפרנסה החשוב ביותר של התושבים, נאלצו ראשי המושבה בחיפה לחפש כל הזמן קרקעות נוספות. הם הצליחו לרכוש עוד קרקעות באיזור חיפה, אך זה לא הספיק.
נויהרדטהוף
בשנים 1873-4, הצליחו הטמפלרים לרכוש כ-1340 דונם של קרקע מערביי הכפר א-טירה (ששכן באתר טירת כרמל של ימינו), והחלו לעבד את השטח. מהר מאוד התברר להם שרק כשליש מהשטח ראוי לעיבוד חקלאי, אבל הקושי הגדול באמת היה אחר. רוכשי הקרקעות, שלא התכוונו לגור בשטח, אלא רק לעבדו, גילו מיד את הקושי שבשליטה בשטח מרחוק – ערביי טירה ניצלו את חוסר הנוכחות הגרמנים בשטח, ושדדו חלק ניכר מהגידולים.
בתנאים האלה לא ניתן היה לקיים את המקום. היה צורך בנוכחות בשטח, אבל כעשרים שנה חלפו עד שהדבר אכן קרה.
בשנת 1900, נבנו על האדמות הללו הבתים הראשונים של התיישבות חדשה שזכתה לשם "נויהרדטהוף" (הקישור הוא למאמרו של יוסי בן ארצי, המפרט את תולדות המקום, והוא אחד המקורות עליהם מבוסס מאמר זה) – 'הרדטהוף החדשה', על שם החווה ממנה יצאו ראשוני המתיישבים של הקהילה לארץ ישראל.
נויהרדטהוף היה כפר קטנטן, ששכן כעשרה ק"מ דרומית לחיפה, על הדרך ליפו, ומנה כעשרים חוות. לא היה זה יישוב עצמאי ולא היו לו מבני ציבור. למעשה, היה המקום שלוחה של המושבה בחיפה, והרוב המכריע של המשפחות העדיף להתגורר בעיר, ולנהל משם את העבודה בחוות.
פריץ אונגר
פריץ (פרידריך) אונגר, יליד 1876, היה איכר עשיר ומצליח וחבר נכבד של הקהילה הגרמנית הטמפלרית בחיפה.
אונגר התגורר בבית בדרך יפו 106, שנבנה ב-1873, כנראה על ידי אביו שגם הוא נשא את אותו השם.
במפה של המושבה הגרמנית ששירטט גוטליב שומאכר ב-1905, ניתן לראות את החלקה של אונגר בדרך יפו 106.
במפה מכ-20 או 30 שנה מאוחר יותר, ניתן לראות את החלקה של אונגר (הפעם זה כבר הנס אונגר), כאשר היא גובלת בחלקה של כיאט ביפו 108 (שעליה עמדו גן קרקין וקולנוע "אימפריאל")
אונגר גם טיפח את הגינה היפה על בריכת הנוי ועצי הפרי שלה.
על משקוף הכניסה נכתב, כמקובל בבתים טמפלריים, פסוק מן המקורות, והפסוק שנחרת על משקוף בית אונגר היה פסוק י"ב מתהילים כ"ז, שבדיעבד הסתבר כרמז קודר לבאות:
"Herr lass uns nicht zu Schanden werden vor unsern Feinden" – "אַל תתְּנֵנִי בְּנֶפֶש צָרַי".
פריץ אונגר ראה ברכה בעסקיו, והיה לחבר נכבד ומשפיע בקהילה הגרמנית המשגשגת של חיפה. בשנת 1900, כאמור, הקים את אחוזת אונגר, שהייתה החווה הראשונה של נויהרדטהוף.
הרצח
המושבה הזעירה לא הצליחה להתרומם.
מעבר לבעיות לוגיסטיות של מחסור במי השקיה, היו גניבות רכוש ויבולים מצד תושבי א-טירה, שהיוו איום על עצם קיומה של ההתישבות הקטנה.
כדי להתמודד עם הבעיה, נאלצו אנשי המושבה להעמיד שומרים מזוינים, להציב מארבים, ולהשגיח על שדותיהם וכרמיהם בלילות.
במהלך מארב כזה, באחד הלילות של יולי 1910, זיהו השומרים הגרמנים גנבים ערבים המנסים לשדוד את אחד הכרמים. התפתח עימות, ואחד הגנבים נורה למוות.
למחרת הגיעו השלטונות הטורקים לפתוח בחקירת האירוע. אל החוקרים נילוו גם פרידריך קלר, סגן הקונסול הגרמני (הטמפלרי) בחיפה, ופריץ אונגר, נציג בעלי הקרקעות במושבה. במקום מצאה החבורה אספסוף ערבי זועם מבני א-טירה. המהומה יצאה משליטה, ובשלב מסוים נורתה ירייה שהרגה את פריץ אונגר במקום.
מעשה הרצח גרם לסערת רוחות בארץ ובגרמניה. היה זה שיאו של סכסוך בין האוכלוסייה המקומית לבין הגרמנים, והרצח הראשון של גרמני טמפלרי מאז הגעת המתיישבים הראשונים של הקהילה. הרצח זעזע את המתיישבים, והגיע לכותרות העיתונים בגרמניה.
אלה, מצידם, לחצו לפעולת עונשין חמורה, והאירוע התגלגל להתנגשות דיפלומטית בין הממשל הגרמני לממשלה העות'מנית.
התורכים גררו רגליים, וממשלת וירטמברג, שהטמפלרים היו אזרחיה, תבעה מהממשלה המרכזית בברלין לשלוח אוניית מלחמה לחיפה כדי לאלץ את התורכים לפעול.
בעקבות הלחץ הגרמני, הגיע למקום המושל הכללי של ביירות מלווה בחיילים. 15 איש נאסרו, אחד נידון למוות, והאחרים לתקופות מאסר ארוכות, אך השלטון המרכזי באיסטנבול ביטל את גזר הדין.
בעקבות לחץ גרמני נוסף, חודש המשפט בטריפולי ונאשם אחד נידון לתלייה, אבל גם משפט זה בוטל וכל העצורים שוחררו.
מרי אונגר
כחצי שנה לפני מותו, נישא פריץ אונגר לאישתו, מרי.
כעת, נותרה מרי אלמנה, כאשר היא נושאת ברחמה את בנה של בעלה שנרצח. היא נישאה לקרל, אחיו של פריץ, ועברה עם משפחתה החדשה לולדהיים (אלוני אבא של היום), שם בנו, כהנצחה לבעל ולאח המת, בית ומשק זהים בצורתם לאלה שבנה פריץ אונגר בנויהרדטהוף. בית המשפחה בחיפה הושכר בינתיים.
מספר חודשים אחרי הרצח, ילדה מרי את בנו של פריץ אונגר וקראה לו על שם בעלה המנוח.
ביתם של קרל ומרי אונגר נמצא עד היום באלוני אבא, ותושב המקום, הסופר מאיר שלו, השתמש בספרו "פונטנלה" בסיפור המשפחה (משפחת ריינהרדט בספר) כבסיס שאת פרטיו שינה לצורך הסיפור.
נויהרדטהוף לא הצליחה להתאושש מן התקרית הזאת. רוב הנחלות נותרו לא מאוכלסות, ולא נוספו לה יותר נחלות חדשות. בספטמבר 1918, אחרי מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הבריטי, ננטש המקום. בהמשך, בין השנים 1948-51, היה זה המקום בו שכן קיבוץ החותרים עד שעבר למקום הקבע שלו, מעט דרומה משם.
לימים, אחרי מות בעלה השני, חזרה מרי עם הנס – אחד מבניה – אל הבית בחיפה.
משפחת אונגר עוזבת
בשנות ה-30, הפכה הקהילה הטמפלרית בחיפה לקן של אהדה למפלגה הנאצית. פעל בה סניף מקומי של ה"היטלר יוגנד", תנועת הנוער ההיטלראית, והיא אף שלחה מתנדבים להילחם בצד הגרמני.
הבריטים, שראו בהם גרמנים נאצים ואויבים לכל דבר, הכניסו אותם למחנות מעצר, ובסופו של דבר גורשו כולם מהארץ. בין המגורשים היו גם מרי אונגר ובנה הנס, שעזבו את הבית בדרך יפו ב-1938.
לפני שעזב את הארץ, פנה הנס אונגר אל שכנו, דִיקְרָאן טוֹפָּלִיאָן, שהתגורר כדייר בבית בדרך יפו 106א, ושאיתו היה מיודד, והציע לו לרכוש ממנו את הבית. דיקראן, שלא היו לו את האמצעים, נאלץ לדחות את ההצעה, ולהנס נותרה רק בקשה אחת משכנו הטוב.
הוא ביקש ממנו לשמור על הגינה היפה של הבית אותה טיפחה המשפחה.
דיקראן הבטיח ועמד במילתו.
הדור השלישי של משפחת אונגר עזב את הארץ לאוסטרליה.
אל הקוראים
במאמרים מתפרסמים מדי פעם כרזות ותמונות. במקומות שלא הצלחנו לזהות את יוצרי הכרזות וצלמי התמונות, נשמח אם תשתפו אותנו בידוע לכם, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
בתוך המחנה הצבאי משא 7200 נותרו עדיין מבנים של נויהרדטהוף. היות והועלו הצעות להריסתו וניצול השטח למגורים או למלונות קרוב לוודאי כי הוכנו דוחות שימור למבנים . מצד שני בחיפה מבקשים דוחות שימור רק למבנים חסרי ערך ואת החשובים הורסים, לכן אין זה בטוח שקיים דוח שכזה.
פלוגת מכבי אש חיפה בשרות ״ההגנה״ עושה את דרככה למושבה הגרמנית לאיסוף הטמפלרים וגירושם מהארץ