הקדמה
סדרת המאמרים "סיפורים מאחורי המסך" מביאה סיפורים בשוליים של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה.
זהו מאמר שני בסדרה 'השכנים של אימפריאל'. המאמר הראשון עסק במשפחת אונגר.
דיקראן ואיזבל טוֹפָּלִיאָן, מדרך יפו 106א בחיפה, היו בשנת 1938 שכניהם של מרי אונגר ובנה הנס. משפחת טוֹפָּלִיאָן, שמוצאה בארמניה, הגיעה לארץ ישראל מחָלַבּ שבסוריה, אחרי ששרדה את המלחמה ואת השואה הארמנית.
בבניין הסמוך, בדרך יפו 108, התגוררה משפחת טְשֶלְקִיאָן, שניהלה את גן קרקין וקולנוע "אימפריאל". אִיזַבֶּל הייתה קרובה של משפחה זאת, והיא וטֶנִי, בתה הקטנה, עזרו בהתנדבות בתפעול הגן בסוף שנות ה-1930.
להלן סיפורה יוצא הדופן של משפחת טופליאן, כפי שסופר לי ע"י טֶנִי טופליאן.
הסיפור הזה, שהוא מסוג הסיפורים שלולא היו אמיתיים, היו נשמעים כעלילת סרט לא אמין במיוחד, כבר זכה בחלקו לחשיפה קודמת ע"י אסתר פריד באתר של יואב אבניאון, אבל כאן נרחיב את היריעה.
טֶנִי היא היום כבת 96, זכרונה צלול ובהיר, שליטתה בפרטים מפתיעה, והיא סייעה רבות גם בסקירה של קולנוע "אימפריאל" שהופיעה במאמר קודם.
בגלל אורכו של הסיפור, הוא מתפרסם בשני חלקים נפרדים.
חלק ראשון – מארמניה לארץ ישראל
משפחת טופליאן
משפחת טוֹפָּלִיאָן, משפחה של ארמנים נוצרים אורתודוקסים, התגוררה בכפר אלביסטאן שבארמניה (בתורכיה של ימינו). אבי המשפחה היה איש עסקים מצליח שעסק בייצוא פרות מיובשים לאירופה, ולמשפחה היו שלושה בנים ושלוש בנות. הייתה זאת משפחה אמידה ומוערכת, שהתגוררה בבית מרווח והעסיקה מספר משרתים.
כל אורח מכובד שהגיע לכפר התארח בבית המשפחה. אחד האורחים הללו היה פעיל של קולג' בקפריסין, שהקים קאלוסט סרקיס גוֹלבֶּנְקִיאָן, איש עסקים בריטי ממוצא ארמני.
גוֹלבֶּנְקִיאָן, שעשה את הונו בתעשיית הנפט, היה פילנטרופ ואספן אמנות, שפעל רבות לטובת אחיו הארמנים, ובין מפעליו הרבים, הקים מכללה ארמנית בקפריסין.
האורח הציע לקחת אתו את אחד מילדי טוֹפָּלִיאָן, ולהכניס אותו ללימודים במכללה.
אחד הבנים, דִיקְרָאן בן ה-11, אכן נסע לקפריסין, ולמד שם לימודים כלליים. בתום לימודיו, נסע דיקראן לקהיר, בעקבות הצעה שקיבל לעבוד שם בבית דפוס. הוא התאקלם היטב בקהיר, ואף הזמין את יֶרְצָ'אנִיק, אחיו הצעיר, להצטרף אליו.
ביקור משפחה
דיקראן ניצל את ההזדמנות בה יכול היה אחיו להחליף אותו, ויצא לביקור משפחה בכפר הולדתו.
הוא לא יכול היה למצוא תזמון גרוע יותר. השנה הייתה 1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה, והוא נלכד בכפרו ללא אפשרות לצאת.
אחיו המבוגר של דיקראן, וָרְטָאן, היה רופא, שרכש את השכלתו באוניברסיטה האמריקנית של מאראש. מספר שנים לפני כן, חזר ורטאן לאלביסטאן, ופתח שם קליניקה מצליחה שטיפלה בעשירי הסביבה.
בקליניקה שלו העסיק ורטאן אחות צעירה ונאה בת 17 בשם אִיזַבֶּל. דיקראן פגש את איזבל בקליניקה של אחיו, השניים התאהבו ונישאו, ובמהרה חבקו בת בשם אַסְטְרִיק.
מלחמה ורצח העם הארמני
ערב אחד ב-1915, כאשר המשפחה המורחבת ישבה לארוחת הערב, נפרצה הדלת, וחיילים תורכים פרצו פנימה. הגברים, ודיקראן ביניהם, נלקחו מיד כדי לשמש משרתים בצבא התורכי. האח הבכור, ורטאן, נשלח לשרת במקצועו כרופא.
הנשים, הזקנים והילדים של אלביסטאן נאלצו לעזוב את בתיהם, והתורכים הוציאו אותם לצעדת מוות דרומה, אל המדבר הסורי. בדרך היו ההולכים חשופים להתעללות מצד החיילים התורכים, ומעשי הרג ואונס היו עניין שבשגרה, שהצטרפו למכלול האירועים שהיוו את רצח העם הארמני בו איבדו את חייהם יותר ממיליון ארמנים.
איזבל בת ה-18 נשאה אתה את אסטריק התינוקת,שהייתה בת שמונה חודשים כאשר יצאו לדרך. המסע היה סיוט מתמשך, שארך יותר משנתיים.
לאורך כל הדרך הייתה איזבל חשופה לנסיונות אונס, ולנסיונות פגיעה בה ובילדתה.
ביום, כדי להגן על ילדתה, נהגה איזבל לקשור אותה אליה. בלילה, היא הייתה חופרת בור בחול, מניחה בו את בתה התינוקת ושוכבת לידה, כאשר ידיה מונחות על צוואר הילדה, כדי שתרגיש אם מישהו ינסה לחטוף אותה.
בגלל סרבנותה, ספגה איזבל מכות קשות, וגבה הפך מצולק. היא פיתחה שיטות שונות ומשונות כדי להרחיק את החיילים ממנה. היא ניסתה להפוך את עצמה למוזנחת ובלתי מושכת, לפעמים התחזתה למטורפת, ובשעת הצורך גם נלחמה בציפורניים בתוקפיה.
העיסקה
איזבל שמרה על בתה והצליחה לשרוד.
בדרכה במדבר הסורי נתקלה השיירה מדי פעם בשבטי בדואים. באחד המקרים הללו, הציע אחד הבדואים לקנות אותה מידי התורכים, כדי להעסיק אותה כשפחה, והחיילים התורכים שמחו להיפטר מן האישה הקשה והלוחמנית.
בכך הסתיים עבור איזבל פרק של מסע רגלי של כ-500 ק"מ, שארך יותר משנתיים.
"דוקטור איזבל"
הלכלוך, החול ורוחות המדבר גרמו לכך שכמעט כל הבדואים סבלו מדלקות עיניים קשות. גם אסטריק הקטנה סבלה מדלקת עיניים, ואיזבל, שהייתה אחות במקצועה, מצאה לכך תרופה לא שגרתית. היא השתמשה בשתן החומצי של בתה כדי לרפא את הדלקת.
מהר מאוד התרחב הטיפול גם לבדואים שסביבה. כישוריה זכו להכרה והערכה, והיא קיבלה את הכינוי "דוקטור". גם היחס אליה השתנה בהתאם, והיא החלה לקבל יותר מזון לה ולבתה.
"היא סיפרה לי שנים אחר כך, שהרגישה שמישהו תמיד שומר עליה," מספרת טני.
תפנית בעלילה
אך ההקלה הזאת נמשכה זמן קצר בלבד.
קצין של חבורת חיילים תורכים שעברה ליד המאהל הבחין באיזבל היפה, והיא מצאה חן בעיניו. אחרי משא ומתן קצר, קנה אותה הקצין מן הבדואים בפרוטות ("שני מֶטְלִיק", לפי טני). הקצין לקח את איזבל ובתה הקטנה אסטריק איתו לדיר-א-זור, עיירת מחוז על נהר הפרת, שהייתה סמוכה לאחד מאתרי ההרג הידועים לשמצה של מסעות המוות. הוא הפקיד את השתיים, לתקופת ביניים, בביתו של אביו, האימאם של העיירה.
בבית האימאם
איזבל עבדה במשק הבית של האימאם. היא זכתה ליחס טוב יחסית וחשה מוגנת, אבל לקצין הצעיר היו תוכניות אחרות לגביה. הוא התכוון להציע את חסדיה למפקדיו, כדי לזכות בקידום.
באחד הימים, קרא לה הקצין והורה לה להביא קפה לו ולאורחיו. כאשר נכנסה איזבל לחדר עם המגש העמוס, החלו הקצינים לגעת בה וללטף אותה. איזבל, שנשארה לוחמת, השליכה עליהם את המגש והכוסות, וברחה מן החדר לבקש את הגנתו של אב הבית, האימאם.
האימאם, שהיה אדם הגון, כעס מאוד על בנו. הוא גירש אותו מן הבית, והמשיך להגן על האם ובתה. איזבל, מצדה, עזרה לאשת האימאם בעבודות הבית, והצטיינה במיוחד בתפירה ובתיקון בגדים.
בינתיים, גידלה איזבל לבדה את בתה אסטריק, שהייתה כבר כבת שלוש. השפה המדוברת בבית הייתה ערבית, ואיזבל הקפידה לדבר אל בתה בשפה הארמנית. היא גם לימדה אותה שירי ילדים בארמנית, ואסטריק הקטנה אהבה, יותר מכל, לשיר ולרקוד על מרפסת הבית.
המושל
באחד הבתים הסמוכים לבית האימאם, התגורר מושל האיזור.
כשנתיים לפני כן, חלה המושל והובהל במצב קשה לבית החולים בחָלַבּ (אָלֶפּוֹ).
רצה הגורל (הגורל, כך נראה, הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של משפחת טופליאן), והרופא שטיפל בו והציל את חייו, היה לא אחר מאשר דוקטור ורטאן טופליאן, אחיו של דיקראן וגיסה של איזבל.
כאשר שאל אותו המושל אסיר התודה כיצד יוכל לגמול לו, ענה ורטאן: "לעצמי אינני מבקש דבר, אך אני מבקש שתנסה להציל כמה שיותר מאחיי הארמנים הנרדפים".
המושל הבטיח לעשות כמיטב יכולתו, וכך אכן עשה. הוא אסף אל ביתו ארמנים רבים, העסיק אותם כמשרתים, והציל את חייהם.
יום אחד, בזמן שניקה את החצר, שמע אחד מאותם משרתים צעירים שירה בארמנית בוקעת מאחד הבתים הסמוכים. הייתה זאת אסטריק הקטנה באחת מהופעותיה על מרפסת ביתו של האימאם.
אשה מסתורית
המשרת מיהר לספר למושל על כך, והמושל, מחויב להבטחתו, החליט לבדוק את העניין. הוא שלח את המשרת אל בית האימאם, באמתלה של בקשה להשאלת כלי מטבח. אשתו של האימאם, שפתחה את הדלת, לא הבינה את המשרת שניסה לדבר אתה בתורכית, וקראה לאיזבל כדי לתרגם את דברי הבחור הצעיר לערבית.
משהגיעה איזבל, פנה אליה המשרת ושאל אותה בלחישה: "האם את ארמנית?".
רגליה של איזבל החלו לרעוד, והיא הצליחה רק להנהן בראשה.
"זה בסדר," אמר הצעיר, "אל תספרי לאיש, וחכי עד שתשמעי ממני שוב."
הוא חזר ודיווח למושל כי בבית האימאם מתגוררת אישה ארמנית. המושל רצה לקבל פרטים נוספים על האישה המסתורית, והמשרת נשלח שוב את אל הבית השכן, הפעם כדי לשאול אם יוכל האימאם להשאיל לו את המשרתת שלו לצורך עבודות תפירה.
האימאם שמח על ההזדמנות לגמול טובה לשכנו המכובד, ושלח את אשתו להזעיק את "זַכִּיֶיה" (השם הערבי שהעניקה המשפחה לאיזבל), כדי שתמהר לצאת אל בית המושל.
צירוף מקרים
איזבל אספה את אסטריק, בתה, והלכה אחרי המשרת הארמני הצעיר אל בית המושל.
המושל קיבל אותה בסבר פנים יפות ושאל לשמה. כששמע את שם משפחתה, טוֹפָּלִיאָן, נדרך מיד.
"האם יש לך קשר כלשהו לדוקטור וָרְטָאן טוֹפָּלִיאָן," רצה לדעת.
"דוקטור ורטאן טופליאן הוא גיסי, אחיו של בעלי," ענתה איזבל המופתעת.
האיש שישב מולה כמעט נפל מכסאו.
"אני אדאג לך," אמר המושל כאשר חזר לעצמו. "בינתיים אל תספרי דבר לאיש."
בחלב היתה קהילה ארמנית גדולה, והמושל ידע שד"ר טופליאן, שהציל את חייו, עבד בבית החולים של חלב שנתיים לפני כן. הוא שלח מישהו מאנשיו לברר אם מישהו ממשפחת טופליאן אכן נמצא שם. השליח מצא את דרכו אל בית מרקחת בחלב, שהיה בבעלות ארמנית, ושימש מעין מרכז מידע מקומי של הקהילה הארמנית בעיר.
מה קרה לדיקראן?
כשנתיים לפני כן, הגיע דיקראן טופליאן לחלב, כמשרתם של חיילים תורכים.
ורטאן, אחיו הגדול של דיקראן, שעבד כרופא בבית החולים של חלב, טיפל גם בחיילים מן היחידה של אחיו, והופתע לגלות בין החיילים את אחיו הצעיר. הדוקטור חשב מהר. הוא סיפר למפקדו של דיקראן שהוא זקוק לכח עזר, ושאל אם יוכל להעביר אליו מישהו מכח העזר של החיילים שברשותו.
המפקד, שהיה מרוצה מתפקודו של הרופא המוכשר, הציע לו לבחור במי שירצה. וארטאן הצביע כמובן על אחיו הצעיר, ודיקראן החל לעבוד בבית החולים לצד אחיו.
כאשר הגיע שליחו של מושל דיר-א-זור לחלב, היתה השנה כבר 1919, והמלחמה כבר הסתיימה בתבוסת התורכים. סוריה, וחלב שבתוכה, כבר לא היו חלק מן האימפריה העות'מנית, ובית החולים עבר לידיים בריטיות. דיקראן החליף בשמחה את מדי החייל העות'מני במדי חייל בריטי, והאחים עבדו כעת בשרות האימפריה הבריטית.
הבשורה
רצה הגורל, וליאון, הבעלים של בית המרקחת אליו הגיע השליח, היה חבר ומכר של דיקראן טופליאן, ודיקראן הובהל מיד לקבל את הבשורה.
"מצאנו את אשתך ובתך," אמר לו השליח, "ואנחנו רוצים לחלץ אותן ולשלוח אותן אליך, לכאן."
דיקראן הנדהם התקשה להאמין למזלו הטוב. כמעט ארבע שנים חלפו מאז ראה בפעם האחרונה את אשתו ואת בתו התינוקת. הוא כבר איבד תיקווה להתראות עמן שוב, וכעת עומד לפניו אדם שיודע היכן הן, ורוצה לעזור להביא אותן אליו…
הסיפור עשה לו כנפיים, וההתרגשות הדביקה את כל הקהילה הארמנית.
בדרך לחלב
כשקיבל המושל את הידיעה על כך שבעלה של איזבל אותר, החל לטפל בסידורי הנסיעה. המרחק מדיר-א-זור לחלב הוא כ-300 ק"מ, ועלות נסיעה בכרכרה פרטית לשם הייתה 25 לירות זהב. דיקראן העביר את הסכום, והמושל קבע עם בעלים של כרכרה שיגיע בשעה מוקדמת לפנות בוקר כדי לקחת את איזבל ובתה. הוא צירף לנסיעה עוד אם ארמנית ובתה בת ה-14 שגם משפחתן חיכתה להן בחלב, והכרכרה יצאה לדרך.
באמצע הדרך, עצר הרכב את הכרכרה, ותבע מהם להוסיף לו כסף.
"אתה רואה מי אנחנו ומהיכן באנו," אמרה איזבל, "אנחנו שפחות. אין לנו פרוטה בכיסינו. קח אותנו לחלב, המשפחות שלנו תוכלנה אולי לשלם לך יותר." הרכב הבין שתשלום נוסף הוא לא יקבל, והכרכרה המשיכה בדרכה.
בכנסייה של חלב, הופנתה איזבל לאותו בית מרקחת, שהיה נקודת ציון בולטת של הקהילה הארמנית. היא נכנסה לשם, אוחזת בידה של אסטריק הקטנה, ופנתה אל ליאון, הרוקח. "אני מחפשת את דיקראן טופליאן," אמרה.
המפגש
ליאון, שהבין מיד מי היא זאת העומדת מולו, קפץ כנשוך נחש. "הוא יצא מכאן ממש כרגע," קרא, "בואי אחריי." הוא משך בידה של איזבל, והשלושה יצאו מבית המרקחת.
"הנה הוא, שם!" קרא ליאון והצביע על גבו של איש צעיר שהתרחק מהם.
איזבל התכופפה אל אסטריק. "את רואה את האיש הזה שם?", הצביעה על בעלה, "רוצי אחריו ובקשי ממנו לעצור."
אסטריק הקטנה טסה כחץ מקשת, השיגה את האיש, ותפסה בידו כדי לעצור אותו.
דיקראן המופתע עצר. הוא הסתכל בילדה הקטנה המושכת בידו, ואז חייך ושאל: "ילדה יפה, מי את?"
לפני שהספיקה אסטריק לומר משהו, הייתה איזבל אשתו תלויה על צווארו, והשניים התחבקו ופרצו בבכי.
דיקראן לקח את משפחתו הקטנה לביתו של ד"ר טופליאן, שם התגורר. הם פגשו שם גם את אם המשפחה (האב נפטר בינתיים), ואת שלושת האחיות. ורטאן, המלאך המושיע של משפחת טופליאן, הצליח לאתר ולהציל את כל בני משפחתו.
לחיפה
הבריטים, ששלטו בסוריה, ידעו שבעקבות הסכם סייקס-פיקו הם יאבדו את השליטה במקום, והדבר הכתיב את התנהלותם. בהקשר הזה נלקחה גם החלטה להעביר את בית החולים בחלב על ציודו לחיפה שבפלשתינה, שסומנה כשטח חסות בריטי.
דיקראן קיבל הצעה להצטרף לצוות בית החולים בחיפה, הוא הסכים, ומשפחת טופליאן הקטנה – דיקראן, איזבל ואסטריק הפעוטה, יחד עם הסבתא שבחרה להצטרף אליהם – יצאה בדרכה לפלשתינה.
