חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הספר "ימים של גאולה" לוקח אתכם למסע אל ילדות בחיפה של שנות ה-50 וה-60. בקנייה באתר: 70 ש"ח באיסוף עצמי, 90 ש"ח במשלוח.

פרק 11ג • השכנים של "אימפריאל" • משפחת טופליאן (2)

הגינה בדרך יפו 106א (2022) • צילום: יורם כץ
הגינה בדרך יפו 106א (2022) • צילום: יורם כץ

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה

אלבום בתי הקולנוע - הצטרף לפרויקט מימון המונים

קח חלק בהוצאת אלבום "בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה", והבטח לעצמך עותק של האלבום המתעד את כל 35 בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה מאז 1919, והמכיל טקסטים, תצלומים, מפות, מסמכים ואת האיורים המרהיבים של ד"ר דוד בר און. לתמיכה בפרויקט, אנא הקש על הקישור שלמטה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הקדמה

סדרת המאמרים "סיפורים מאחורי המסך" מביאה סיפורים בשוליים של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה.

זהו מאמר שלישי בסדרה "השכנים "של 'אימפריאל", והחלק השני בסיפורה של משפחת טופליאן.

החלק הראשון של הסיפור עסק בגילגוליה של המשפחה, מאלביסטאן שבארמניה עד לחיפה.

חלק שני – פלשתינה וישראל

לחיפה

בית החולים הבריטי בחיפה נפתח ב-1920. באותה שנה, שכרה משפחת טופליאן דירה באחד הבתים במורדות דרך סטלה מאריס.

בית החולים דאג לכל מחסורה של המשפחה, וסיפק לה מזון בכמויות שיכלה גם לחלוק עם שכניה. בית המשפחה הפך למרכז של פעילות חברתית, והתמלא במכרים וחברים. איזבל הייתה מאושרת והחיים נראו יפים.

אך אז סגר בית החולים את שעריו.

דיקראן קיבל פיצויים הוגנים והתלבט כיצד להשקיע אותם. שניים מחבריו הטובים ששמעו על כך, הציעו לו להשקיע דרכם בחברת בנייה ברמלה, כדי שיוכל להגדיל את הונו. דיקראן, שחלומו היה לנסוע ללמוד הנדסה באמריקה, העביר לידידיו את הכסף, ובמהרה גילה שהכסף והידידים נעלמו. הוא ניסה לתבוע, אבל את כספו כבר לא ראה.

איזבל התגייסה לעזור בפרנסת המשפחה. היא קנתה בתשלומים מכונת תפירה של "זינגר" שמחירה היה 25 לירות אנגליות, והתחילה לקבל עבודות תפירה. הכנסותיה כיסו את עלות המכונה, ומה שנותר, הספיק רק לקניית קמח, ממנו היא הייתה אופה לחם לבני הבית.

כעבור מספר חודשים שמע דיקראן שהכנסיה הארמנית בירושליים מחדשת את בית הדפוס שלה, ומחפשת איש מקצוע בתחום הדפוס. דיקראן, שרכש ניסיון כזה בקהיר לפני המלחמה, התאים למשרה.

לירושלים         

בשנת 1921, עברה המשפחה לירושלים, ונכנסה להתגורר בתחומי המנזר הארמני, שם שכן בית הדפוס. בנם השני של הזוג, זוֹרָה, נולד שם באותה שנה, וב-1927 נולדה טֶנִי, הבת הקטנה.

טני (1928) במנזר הארמני בירושלים • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן
טני (1928) במנזר הארמני בירושלים • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן

טני זוכרת היטב כיצד הייתה הולכת עם אמה לכנסייה בימי ראשון. "היא הייתה אוחזת בידי בחזקה," היא מספרת, "היא כל כך פחדה שאלך לאיבוד…"

הקבצן

והיה שם משהו שטֶנִי לא תשכח:

"בכניסה לכנסיה, ישב על הרצפה תמיד הקבצן הזה. הוא היה לבוש סחבות, שערו מדובלל וכולו מלוכלך. היו לו פנים נעימים, אך הוא היה מאוד מפחיד ודוחה בעיניי, ורק בקושי העזתי להסתכל עליו.

"בכל פעם שראה הקבצן את אמי, הוא היה קם על רגליו. אמא הייתה תמיד ניגשת אליו, לוחצת את ידו, דורשת בשלומו ושואלת אם תוכל לתת לו משהו, אבל הוא לא רצה לקבל ממנה דבר.

"כל כך פחדתי ממנו… בכל פעם שראינו אותו, התחננתי לאמא שלא תתקרב אליו, ושלא תלחץ את ידו, אבל היא לא הקשיבה לי."

מספר שנים אחר כך סיפרה איזבל לבתה מי היה אותו קבצן, אותו הכירה מכפר הולדתה.

האיש היה בעבר חייט אמיד, שניהל עסק מצליח לבגדי גברים, והעסיק בחנותו כ-40 חייטים.

ב-1915, הוציאו התורכים אותו, את אשתו ואת חמשת בנותיהם לצעדת מוות אל המדבר. בדרך, כדי לשעשע את עצמם, הושיבו אותו החיילים על אבן, הניחו בזו אחר זו את אשתו ובנותיו של המסכן על ברכיו, ושחטו אותן לנגד עיניו.

האיש מעולם לא התאושש.

הצרות של דיקראן

בבית הדפוס הארמני, אותו ניהל דיקראן, היה עובד שהשתייך למפלגת ה"תשנאק" (Tashnak Party), קבוצה ארמנית לאומנית קיצונית, שלא נרתעה גם מאלימות וטרור. העובד הזה נהג להתגנב בשעות הלילה אל בית הדפוס, כדי להדפיס כרוזים פוליטיים של המפלגה.

באחד הלילות, יצא הפטריארך לטיול לילי, והבחין באור בוקע מבית הדפוס. הוא פנה אל מנהל בית הדפוס שלו כדי להבין איזו עבודה נעשית שם בלילות, ודיקראן החל לחקור.

משגילה דיקראן מיהו העובד שעמד מאחורי הפעילות הלילית, ומה עשה בבית הדפוס, הוא פיטר אותו. מעט לאחר מכן, לקה אותו עובד, שנשאר ללא פרנסה, בדלקת ריאות ונפטר.

אנשי ה"תשנאק" האשימו את טופליאן במותו של העובד. הם הוציאו עליו חוזה, ושילמו לבריון מקומי תמורת חיסולו. התכנית הייתה לרצוח את טופליאן בזמן ההלוויה, ולקבור אותו עם הנפטר.

במהלך ההלווייה, אליה הגיע גם דיקראן עם עוד כמה מחבריו, התנפל עליו הבריון וחבט בראשו. דיקראן התמוטט, וחבריו נשאו אותו הביתה.

טני הקטנה האזינה לסיפור שהקריאה לה אמה, כאשר נשמעו דפיקות חזקות בדלת. כשפתחה איזבל את הדלת, נכנסו החברים פנימה, כאשר הם גוררים את בעלה. האם צרחה בבהלה, וטני הקטנה רצה אליה, מבוהלת גם היא ואחזה בידה.

"כל כך פחדתי," אומרת לי טני, כ-90 שנה לאחר מכן.

דיקראן החלים, אבל עד יום מותו סבל מכאבי ראש ומכאבי אזניים. הוא חש שאינו רוצה להיות חלק מקהילה שמעוללת כך לבניה, וגם רצה להתרחק מניסיון החיסול הבא. הוא החליט לחזור לחיפה, ממנה היו לו זכרונות טובים.

טני עם שכנים במנזר הארמני בירושלים (1929) • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן
טני עם שכנים במנזר הארמני בירושלים (1929) • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן

ושוב לחיפה

המשפחה חזרה לחיפה ב-1930, ושבה להתגורר בבית במורד סטלה מריס.

"היו אז מעט מאוד בתים בחיפה," מספרת טני,"רק מספר וילות של ערבים עשירים. יכולתי לעמוד על המרפסת הגדולה של הבית,  ולצפות אל הים. אבא היה צועד אתי ברגל כל יום אל החוף, והיינו הולכים על שובר הגלים עד המגדלור."

בשלב מסוים הושכרה אחת הדירות הקרובות למאפיה. למאפיה לא הייתה ארובה, ובני המשפחה נאלצו לחיות בתוך ענן עשן. איזבל לקתה בליבה, והרופאים המליצו למשפחה להתרחק מן המקום.

טני ואמה איזבל (לקראת סוף שנות ה-1930) • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן
טני ואמה איזבל (לקראת סוף שנות ה-1930) • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן

אל הבית בדרך יפו הגיעה המשפחה ב-1938, אחרי תקופה בה התגוררה ברחוב בלהרץ. המשפחה נכנסה לדירה בקומה השנייה של בית 106א. בקומות העליונות של בית 106 התגוררו עדיין בני משפחת אונגר – האם מרי, עם אחד מבניה ושתי בנותיה, ובקומה התחתונה שכנה המחלקה הוטרינרית של עירייית חיפה.

גינת הבית היתה יפה מאוד. מרי אונגר ("שמנה מאוד, עם מכשיר שמיעה בגודל של טלפון") הייתה יורדת כל יום אחר הצהריים להשקות את העצים, וכל ילדי המשפחות של הדיירים היו רצים אחריה.

בבית התגוררו בנוסף למשפחת טופליאן, גם משפחה קפיטי הערביה עם ארבעת ילדיה, משפחת קריקוריאן הארמנית, ורווקה ערביה בשם רהבי. בבית היה חדר כביסה עם סיר נחושת ענק להרתחת מים, תנור לייבוש ("הכנו בו גם לחם"), ואיזור לתליית כביסה.

דיקראן פתח בקריירה כעמיל מכס. העברית לא הייתה שגורה בפיו, ועם קום המדינה, כאשר כל הטפסים עברו לעברית, הוא נאלץ לפרוש.

ב-1939, גורשו האונגרים, כמו הטמפלרים האחרים, מן הארץ. לפני שעזב, פנה הנס אונגר אל דיקראן טופליאן, איתו היה מיודד, והציע שטופליאן ירכוש ממנו את הבית. דיקראן, שלא היו לו את האמצעים, נאלץ לדחות את ההצעה.

"אבא ממילא לא אהב נדל"ן," אומרת טני, "הוא נהג לומר שלמשפחת אביו היו נכסים רבים, ואז ביום אחד גורשה מביתה ונשארה ללא כל."

להנס נותרה רק בקשה אחת לבקש משכנו הטוב. הוא ביקש שטופליאן ידאג לשמור ולטפח את הגינה היפה של הבית.

"זאת אעשה," הבטיח לו דיקראן, ומאז טיפלה המשפחה במסירות בגינה.

מלחמה

בשנות ה-1940, השלימה טני את לימודיה טני בבית הספר התיכון האנגלי שברחוב שבתאי לוי של היום (אחר כך "תיכון חדש" והיום מוזיאון חיפה). רוב חברותיה לכיתה עזבו את הארץ עם משפחותיהם בהמשך, מפחד לבאות.

ב-1947, עזבו גם הדיירים האחרים של יפו 106א וברחו ("הם פחדו מההגנה," מספרת טני). כאשר עלו בני המשפחה לבדוק מה קרה לחמשת החדרים שבקומה העליונה, הם גילו בכל החדרים משפחות יהודיות של עולים חדשים. היה זה קיבוץ גלויות של משפחות יהודים מגרמניה, מרוקו, הונגריה ורומניה.

לא כל השכנים החדשים היו נחמדים. "הגרמנים וההונגרים היו בסדר גמור", מספרת טני, "המשפחה המרוקאית גרמה לנו הרבה עגמת נפש והרסה את הגינה, והרומנים… זה היה סיפור בפני עצמו."

כאשר פרצה מלחמת העצמאות, התחילו בחיפה התנגשויות בין יהודים וערבים. לא רחוק מן הבית, על הכביש שחיבר את הדר לבת גלים, הציבו הערבים עמדה שירתה על אוטובוסים שעברו שם.

בשלב זה, פינו כבר רוב המשפחות היהודיות את הבניין, ורק המשפחה של העולים מרומניה, זוג עם שני ילדים, נשארה בחדרה.

יום אחד דפק מישהו בדלת. דיקראן פתח לו, והערבי שעמד מולו טען שמן העמדה שעל הדרך לבת גלים זיהו אנשיו ירי שכוון אליהם מן הקומה שמעליו. הוא רצה לדעת מי מתגורר שם.

"לא יכול להיות," אמר דיקראן, "יש שם משפחה עם ילדים. אין להם נשק."

האיש הזהיר את דיקראן מן ההשלכות של פעולה כזאת, אם תחזור, והלך. טופליאן עלה לשוחח עם השכנים, ואב המשפחה הכחיש. "אין לי נשק, ואינני יודע בכלל לירות," טען.

מספר ימים אחר כך, נשמעו בבית מספר מטחי יריות. דקות לאחר מכן, התדפק אבי המשפחה מן הקומה שלמעלה בבהלה על דלת משפחת טופליאן. "מה קרה?" שאל דיקראן.

האיש היה מבוהל עד מוות. הסתבר, שלמרות הכחשותיו, היה לו נשק, והוא ירה לעבר העמדה הערבית, בתגובה ספגה דירתו מטח יריות, שחדר את חלון החדר, ורק במזל לא נפגע איש.

"למה עשית זאת?" כעס דיקראן, "הרי הזהרתי אותך שאתה מסכן את כולנו!"

השכן היה בפאניקה. הוא פחד מנקמה, חשש לחיי משפחתו, והתחנן בפני דיקראן שיעזור להם להתפנות מן האיזור. דיקראן שלח מיד את זורה בנו לבקש עזרה בתחנת המשטרה הקרובה, .

דרך יפו ותחנת המשטרה • תכנית מנדטורית חפ 510 • עיריית חיפה
דרך יפו ותחנת המשטרה • תכנית מנדטורית חפ 510 • עיריית חיפה

השוטר שלח אותו אל מפקד האיזור, שנתן להם ארכה של שעתיים לפנות את המשפחה להדר הכרמל, מבלי שהסביר להם כיצד אפשר לעשות זאת.

מי שנחלץ לעזרה היה סובחי, מפקד תחנת הכיבוי שבמקום. הוא התקשר טלפונית למשרדו של שבתאי לוי, והסביר לראש העיר שיש משפחה יהודית בסיכון שצריך לפנות. לפי הנחייתו של ראש העיר, הסתיר סובחי את בני המשפחה במכונית כיבוי עירונית, ופינה אותם להדר הכרמל הבטוחה יחסית.

זוֹרָה טופליאן עבד עבור חברת קו הנפט הבריטית (IPC). יום אחד, הגיעה יחידה של ההגנה לשמור במקום. בין אנשי ההגנה שהגיעו זיהה זורה את ראש המשפחה אותו הציל מספר חודשים לפני כן. זוֹרָה פנה בשמחה אל האיש ורצה לדרוש בשלומו, אך זה סובב אליו את גבו, והתעלם ממנו.

העובדת הסוציאלית

ב-1950, הגיעו לחיפה מרצים מהאוניברסיטה העברית כדי להקנות למעונינים השכלה אקדמית. טני למדה שנתיים, עמדה בבחינות, הוכשרה בעבודה מעשית, והייתה לעובדת סוציאלית מוסמכת. מרכז פעילותה היה בכפרים ערביים בגליל, שם נהגה ללכת ברגל מכפר לכפר. בדומה למצב היום, משכורתה כעובדת סוציאלית הייתה מגוחכת.

טני ליד התותח (שנדד מאז לטיילת לואי) בגן הזיכרון • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן חורי
טני ליד התותח (שנדד מאז לטיילת לואי) בגן הזיכרון • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן חורי

"היו שם אנשים שלא יצאו מעולם מן הכפר," מספרת טני, "הם לא ידעו לקרוא, והיו מביאים לי מסמכים כדי שאקרא להם מה כתוב בהם. לפעמים היו שם מרשמים רפואיים, שהבנתי שאין להם כסף לשלם אותם. התחלתי להוציא כסף מכיסי כדי לעזור להם."

"התוצאה הייתה, שבאמצע כל חודש הייתי נשארת ללא פרוטה. לא נשאר לי כסף אפילו לנסיעה באוטובוס לעבודה. הייתי הולכת לאבא כדי שילווה לי כסף עד סוף החודש."

אחרי מספר פעמים כאלה ביקש ממנה אביה להפסיק לעבוד. "הישארי בבית, ואני אשלש מכיסי את המשכורת שלך," אמר, "כך גם אמך ואני נוכל להיות רגועים יותר. כל בוקר, מן הרגע שאת יוצאת מדלת הבית והולכת להסתובב בכפרים האלה, ועד הרגע בו את נכנסת בדלת לפנות ערב, אמך ואני חיים בפחד שיקרה לך שם משהו."

אבל טני אהבה את עבודתה. "לא פחדתי בכלל," היא אומרת לי, "אבל לאחרונה אני מתעוררת בלילה, חושבת על מה שעשיתי באותם ימים, ואז אני מרגישה פחד…"

אחר צהריים אחד, ישבה טני במשרדה באחד הכפרים, ומילאה דוחות על הפגישות של אותו יום. השעה הייתה מאוחרת, והיא חששה שהיא עומדת לאחר את האוטובוס שיוצא לחיפה.

לפתע ראתה שוטר עומד בכניסה לחדרה.

"שלום," אמר השוטר, "אז את העובדת הסוציאלית, שמעתי עלייך. מה שלומך? אני מכיר גם עובדים סוציאליים בנצרת."

הוא ניסה לפתח שיחה, אבל לטני לא הייתה סבלנות אליו. "יש לי המון דוחות למלא, ואני עומדת לאחר את האוטובוס שלי," אמרה, "אם יש לך משהו מיוחד שאתה צריך, אז דבר לעניין."

לשוטר לא היה שום דבר מיוחד להגיד, וטני סילקה אותו מן המשרד.

הצ'ארמר

השוטר, ששמו היה נעים חורי, לא ויתר. הוא חזר שוב ושוב לקליניקה של טני, לברך אותה ולשאול לשלומה.

יום אחד הבחין נעים שעל שולחנה של טני מונחת שקית תאנים. את התאנים קנתה טני בכפר באותו בוקר. השעה הייתה עדיין מוקדמת, וזה היה יום חם. נעים הציע לטני לקחת את החבילה לביתה בחיפה, לפני שהתאנים תירקבנה. "אני ממילא נוסע עכשיו לחיפה," אמר.

כשהגיע נעים לבית ברחוב יפו דפק בדלת,  וכשפתחה לו איזבל טופליאן את הדלת, הגיש לה את שקית התאנים.

"זה מטני, בתך" אמר.

"מה קרה לטני" נבהלה איזבל. נעים צחק והרגיע אותה, והיא הזמינה אותו להיכנס לכוס קפה.

מספר שעות אחר כך, כשחזרה טני מן העבודה, ישב נעים עדיין בבית, משחק בשש בש עם דיקראן.

איזבל ודיקראן טופליאן • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן
איזבל ודיקראן טופליאן • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן

"הוא כבש אותם לגמרי," נזכרת טני וצוחקת, כשישים שנה אחר כך. נעים היה צ'ארמר טבעי.

נעים הפך ליקיר המשפחה. חמש שנים היו הוא וטני ידידים טובים, ותו לא. ואז, יום אחד, קיבלה טני משימה ללוות ילדה מאחד הכפרים שעבדה בהם, והייתה צריכה לנסוע אל הוריה בלבנון. המשימה הייתה ללוות את הילדה עד ראש הנקרה, ובאותם ימים, ימי הממשל הצבאי, היה צורך לספק לה ליווי משטרתי.

למחרת בבקר, ירדה טני אל הרכב המשטרתי שהגיע לאסוף אותה, ולהפתעתה, מצאה ליד ההגה את נעים הבלתי נלאה מחייך אליה.

"זה אתה?" נדהמה, והוא התחיל לצחוק. "קדימה, נוסעים," אמר. נעים שמע יום לפני כן ממקורותיו על המשימה לאבטח את העובדת הסוציאלית מרחוב יפו, ומייד התייצב אצל מפקדו והתנדב.

הם הסיעו את הילדה לראש הנקרה, ובדרך חזרה לקח אותה נעים לראות את הנקרות. השניים ישבו שם ושוחחו, ואז להפתעתה של טני, הוא הציע לה להינשא לו.

"לא חשבתי על נישואין בכלל. לא רציתי בית וילדים, הייתי מאושרת רק להיות אני עצמי," צוחקת טני, "אבל אמרתי לו 'כן', ומיד נבהלתי מן השטות הזאת. הוא אמנם נוצרי, אבל ארמנים נישאים רק בתוך הקהילה… מה יהיה? מה עשיתי?

"הוא לקח את ידי ונסענו לכאן, לבית הוריי. סיפרתי לאמא מה קרה, ואת המבט קשה שקיבלתי ממנה לא אשכח לעולם."

אבל אז התיישב נעים ופנה אל איזבל ואל דיקראן, שהצטרף אליהם בינתיים.

"כבר שנים שאני בא אל הבית הזה," אמר, "אני אוהב את טני, אני אוהב אתכם, וטוב לי כאן. אני רוצה להיות חלק מן המשפחה הזאת. אנא הרשו לי להינשא לטני."

צ'ארמר ללא ספק.

דיקראן שתק לרגע, ואחר כך אמר: "ראשית, אנחנו צריכים לשאול את טני לדעתה." 

"כבר שאלתי והיא הסכימה."

"טוב," אמר לבסוף דיקראן ונאנח, "אבל התנאי שלי הוא שהחתונה תיערך בכנסיה הארמנית".

הזוג חיכה עוד שנתיים, עד שעזב הדייר האחרון את הדירה שמעל לדירת ההורים, ואז רכשו את הדירה, נישאו, ונכנסו לגור בה. השניים חיו באושר עד פטירתו של נעים ב-2013.

טני ונעים חורי ביום נישואיהם • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן חורי
טני ונעים חורי ביום נישואיהם • אלבום המשפחה • באדיבות טני טופליאן חורי

דיקראן טופליאן נפטר ב-1968, ואשתו איזבל ב-1986.

הגינה

טני מתגוררת היום בדירה בה התגוררו הוריה, ובדירה שמעליה מתגוררת היום משפחתה של סילביה, בתם של טני ונעים.

שאלתי את טני אם היא עדיין מטפחת את הגינה, כפי שהבטיח אביה להנס אונגר לפני יותר מ-80 שנה.

הגינה בדרך יפו 106א (2022) • צילום: יורם כץ
הגינה בדרך יפו 106א (2022) • צילום: יורם כץ

"עד לא מזמן," נאנחת טני, "ואז הגיעה עמידר, והתחילה לעשות לנו צרות."

מסתבר שהדירה אמנם שייכת היום למשפחת טופליאן שקנתה אותה, אך החצר, המוגדרת "רכוש נטוש", שייכת ל"עמידר". טני ומשפחתה מעוניינים לרכוש את החצר מידי "עמידר", אבל החברה מתכוונת להוציא את החצר למכרז (???), ואיננה מוכנה למכור אותה למשפחה.

"אנחנו מטפלים בגינה מאז 1939. כילדה, ישבתי שם להכין את שיעורי הבית שלי… אבל," היא מוסיפה בכאב, "עמידר אמרו לנו שהם לא רוצים למכור לגויים."

אינני מכיר את פרטי הסוגיה הזאת, אך כישראלי וכיהודי, הרגשתי מאוד לא נוח.

טני היא היום בת 96. היא עדיין אישה חיונית ומרתקת, ונאחל לה עוד שנים רבות של בריאות.

טני טופליאן חורי (2022) • צילום: יורם כץ
טני טופליאן חורי (2022) • צילום: יורם כץ

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם
להודיע ​​על
guest

0 Comments
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות

באותו נושא...

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x