תודה לאיתמר רוטלוי, שכדרכו, הוסיף, העיר והעשיר את המאמר.
הארמון של חיפה
את קולנוע "ארמון" ("תיאטרון ארמון" בשמו הראשון) המפואר ברחוב הנביאים הקים משה גרידינגר.
הקולנוע תוכנן על ידי האדריכל שמואל רוזוב, ששילב סגנון באוהאוס וארט דקו, ויצר בית קולנוע ייחודי בנוף המקומי, שהזכיר בית קולנוע אופייני בעיר גדולה באירופה או באמריקה.
"ארמון" היה בית הקולנוע השלישי של גרידינגר, אחרי "עין דור" ו"הרצליה". הוא סימן את תחילת הגידול של עסקי הקולנוע של המשפחה החיפאית, שהחזיקה בהמשך באמצעות "תיאטראות ישראל" בנתח משמעותי משוק הקולנוע הישראלי, ובאמצעות "סינוורלד" נתח גדול משוק הקולנוע העולמי.
הפתיחה
בית הקולנוע נפתח באירוע חגיגי ב-19 בפברואר 1935.
עיתון "הארץ" תיאר את המעמד:
| פתיחת קולנוע "ארמון" במעמד קהל של 1500 איש בערך, בהם מוזמנים מנכבדי כל העדות ופקידי הממשלה ובראשם מושל המחוז ה' קיטרוטש, סגנו ביילי וראש העיריה חסן שוקרי, נתקיימה בליל ג' הפתיחה החגיגית של הקולנוע החדש "ארמון", שהוקם ע"י ה' גרידינגר (בעל קולנוע "עין דור") בשכונת הרצליה. בשעה 9 עלו על הבימה מושל המחוז וסגנו, בעל הקולנוע ה' גריידינגר, סגן מושל הצפון ה' ביילי, ראש העיריה חסן שוקרי, ראש ועד הדר הכרמל ה' אלייניקוב, פקיד המחוז ה' בינה ופקיד העיר ה' ג'ירייס כורי. לאחר נגינת "התקוה" וההמנון הבריטי, שנשמעו ע"י הקהל בעמידה, פתח מושל המחוז את ההצגה החגיגית בנאום שבו עמד על ערך מפעלו החדש של ה' גריידינגר בחיפה, ועל התפתחות הקולנוע בעיר בעשר השנים האחרונות שלה' גריידינגר יש חלק רב בה. לאחר שהתעכב ה' קיטרוטש על הנוחיות הרבה, שבו מצויד הקולנוע החדש, שבצדק אפשר לראותו כאחד הארמונות היפים ביותר במזרח הקרוב, הזכיר את מבצעי המפעל, והכריז על הפתיחה החגיגית. |
הקולנוע הבכיר בעיר
באותם שנים, גם ליזמים הפרטיים הייתה מודעות חברתית ברורה. בעלי "ארמון", שהעסיקו מעל 30 עובדים קבועים, דאגו לשכן אותם בבית דירות סמוך, ברחוב בן יהודה, בתנאים הוגנים.
הסרט הראשון שהוצג ב"ארמון" היה "האלמנה העליזה" – קומדיה של הבמאי היהודי ארנסט לוביץ', בכיכובם של מוריס שבלייה וג'אנט מקדונלד.
עד פתיחת התיאטרון העירוני של חיפה (1961), לא היה לקהל החיפאי שוחר התיאטרון בית קבוע. קולנוע "ארמון" שימש גם בתפקיד המארח המשמעותי ביותר של הצגות התיאטרונים התל אביביים (הבימה, האוהל והקאמרי), שהגיעו לחיפה.
כמו כן, אירח הקולנוע הופעות אופרה וקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית, שעל ההופעה הראשונה שלה ב"ארמון", בשנת 1936, ניצח ארטורו טוסקניני.
מלחמה
ארמון המשיך לתפקד גם אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.
אחרי שנות החרדה שעברו על היישוב היהודי וגם על שלטונות המנדט הבריטי בארץ מתחילת המלחמה, הגיע ב-1942 הניצחון הגדול של גנרל מונטגומרי הבריטי על פילדמרשל רומל הגרמני, באל עלמיין שבמצריים, והביא עימו אנחת רווחה גדולה.
ב-1943 התקיימה בקולנוע "ארמון" הצגה חגיגית של הסרט התיעודי "ניצחון במדבר", המגולל את סיפור הקרב באל עלמיין, שנחשב לאחת מנקודות המפנה המרכזיות במלחמה נגד הנאצים, ועצר את התקדמותו של רומל לארץ ישראל. הסרט השתמש בקטעי סרטים ותמונות שצולמו במהלך הקרב, כולל סרט שצולם על ידי הגרמנים ונתפס.
במחצית הראשונה של שנות ה-1940, היו "ארמון", "עין דור", "אמפי", "אורה" ו"מוריה" בבדידות מזהירה. "אורה" היה סגור בין השנים 1941-46 לשיפוצים בעקבות שריפה, מה שהותיר את "ארמון" כבית קולנוע הבכיר ללא תחרות.
הקולנוע שימש גם למופעי תיאטרון שונים, להופעות בתי ספר, ואף לתפילות בחגים.
חוזרים לשגרה
גם כאשר הביאו עימן שנות ה-1950 מבול של בתי קולנוע לחיפה בכלל ולהדר בפרט, נותר "ארמון" היהלום שבכתר בתי הקולנוע החיפאים, וציר הבילויים המרכזי של חיפה.
סביב הקולנוע התפתחו מוקדי בילוי, דוכני פלאפל, מסעדות ובתי קפה. לא הרחק משם, בפינת הרחובות הנביאים והחלוץ, התמקמו דוכני הפלאפל הצבעוניים ביותר בארץ.
חווית הצפייה
"ארמון" היה קולנוע מפואר ונוצץ שהציע כ-1,800 מושבים מרופדים, וכלל יציע שבחזיתו תאים יוקרתיים של ארבעה מושבים כל אחד, עם נברשות שהשתלשלו מעליהם.
בית הקולנוע התהדר בקירות בצבע כסף, ובחלונות צד גבוהים שננעלו על ידי הסדרנים לפני תחילת ההקרנה באמצעות מוט ארוך, וסימנו לקהל היושב בקוצר רוח בכסאותיו, שההקרנה אכן עומדת להתחיל.
מסך הקטיפה האדום היה עוד אחד מסימני ההיכר של "ארמון". המסך התרומם אל על, אחוז במספר כבלים, וקפליו האדומים טיפסו באיטיות אל תקרת האולם.
את המסך יצר מאיר פירר, תופר עצמאי. פירר, שלא היה לו בית מלאכה משלו לביצוע העבודה, תפר את המסך באולם עצמו, תמורת תשלום של 50 לא"י.
אך מעבר לכל אלה, התהדר קולנוע "ארמון" במשהו שלא היה לאף קולנוע אחר – גג נפתח. בימי הקיץ, לאחר רדת החשיכה, היה הגג מתגלגל לאחור, ומשאיר את הקהל תחת שמיים זרועי כוכבים.
השילוב של מסך קטיפה אדום מתרומם, עם גג המשייט לו וחושף תקרה של כוכבים, סיפק לצופים חוויה בפני עצמה, והסרט שהוקרן אחר כך היה בחזקת בונוס.
בהפסקה ניתן היה לקנות ארטיק, קרטיב או ופל מן הרוכל שסבב באולם עם מגש גדול תלוי על צווארו. הצופים יכלו גם לצאת מן הקולנוע (מצוידים בפתק "בקרת יציאה" מן הסדרן) כדי ליהנות ממנה של פלאפל ב"פלאפל ארמון" שממול.
צופים צעירים מתוחכמים במיוחד היו משתדלים להימנע מהחזרת כרטיס הבקרה לסדרן, ולזכות בכך בצפייה בחצי סרט ביום אחר, אך רק לעתים נדירות הצליחו להערים על הסדרנים הקפדנים.
לבה של הדר הכרמל
בשנות ה-50 וה-60, היו המדרכות של רחוב הנביאים עמוסות בעוברים ושבים, וה"ברזלים" שחצצו בין המדרכה שבחזית הקולנוע לבין הכביש היו עמוסים בצעירים רבים שנהגו לשבת שם, לקשקש, להביט בעוברים ושבים, ולפעמים גם לשרוק ליפהפיות החיפאיות שעברו לפניהם בסך.
חבורות ה"פושטקים" (מונח של פעם, שהתחלף בינתיים ל"ערסים") הללו, זכו לכינוי "קומנדו ארמון", ואגדות אורבניות רבות נקשרו בהם, אף שבסופו של דבר לא הזיקו הגברברים הצעירים הללו לאיש.
ברחוב דניאל הסמוך, מוקמו תחנות מוניות ואוטובוסים שהביאו מבלים מן הצפון, ומכל רחבי העיר הגיעו נוסעים אל סביבת קולנוע "ארמון" ואל מקומות הבילוי שסביבו.
הפעילות הלילית של בתי הקולנוע עודדה עסקים להישאר פתוחים עד השעות המאוחרות, מה שגרם לרחובות להיות הומי אדם גם בלילות, ובמידה רבה גם בטוחים יותר.
התוצאה הייתה שהדר, מרכז העיר, הייתה מקום חי ותוסס רוב שעות היממה.
מספר יעקב וייס בספרו "ילדות נשכחת":
| צופים רבים, אשר התגוררו הרחק מהקולנוע ונזקקו לאוטובוס כדי לשוב לביתם, השתדלו לצפות בהצגה הראשונה, ולתזמן עצמם לשעות פעילותם של האוטובוסים, שהפסיקו לפעול בשעה 23:00. אלא שגם אז לא היה כל בטחון שיהא הסיפק בידם לעלות על האוטובוס האחרון. במקרים אלו נזקקו למוניות, אשר נהגיהן ניצלו את לחץ הפונים, על מנת לגבות מחירים מופרזים. במטרה לצמצם עלויות, נראו אנשים מתגודדים בקרן הרחוב ומנסים להתאגד לקבוצות בעלות מכנה משותף – נסיעה לכיוון מוסכם. משנזדמנה מונית למקום, נראה המקום כאתר מלחמה. כל בעלי הענין רדפו אחריה, חלקם אוחזים בידיות דלתותיה ונגררים בעקבותיה, עד לעצירתה המוחלטת. מאותו רגע החל ויכוח של מי הבעלות הארעית על המונית, ויכוח מר שהגיע אף לתגרות ידים. |
בשיא תפארתו, זכה קולנוע "ארמון" אף להיות מונצח על בול של דואר ישראל.
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו בקולנוע "ארמון":
- מרץ 1935: "ננה"
- מאי 1935: "בית רוטשילד"
- מאי 1937: "רמונה"
- יוני 1940: "טרזן ובנו" עם גיוני וייסמילר ומורין או'סוליבן
- פברואר 1947: "כרמן", "הנרי השמיני"
- אוגוסט 1946: "טרזן ובנות היער" עם ג'וני וייסמילר
- מאי 1955 – "גבעה 24 אינה עונה"
- מרץ 1962: "אל סיד"
- אפריל 1966: "גיבורי טלמרק" עם קירק דגלאס
- יוני 1966: "בעבור חופן דולרים" עם קלינט איסטווד
- יולי 1966: "מרי פופינס" עם ג'ולי אנדרוז
- ינואר 1967: "המסך הקרוע" עם פול ניומן וג'ולי אנדרוז
- אוגוסט 1967: "אוהל הדוד תום"
- ספטמבר 1967: "הרוזנת מהונג קונג" עם סופיה לורן
- פברואר 1968: "שלוש שעות ביוני"
- אפריל 1968: "בודדה באפלה" עם אודרי הפבורן
- ספטמבר 1968: "הנוער לשלטון"
- דצמבר 1968: "הקרב על אנציו"
- ינואר 1969: "קדמת עדן" עם ג'יימס דין
- נובמבר 1973: "הפרפר הפצוע"
- אפריל 1974: "נשיא על הכוונת" עם אדוארד פוקס
- אוקטובר 1974: "ירח של נייר"
- ינואר 1975: "ג'אגרנאוט"
- ינואר 1976: "רעידת אדמה"
- יולי 1977: "מרי פופינס"
- דצמבר 1978: "גריז" עם ג'ון טראבולטה
הסוף
הדעיכה הכללית של בתי הקולנוע לא פסחה על "ארמון". הצופים הלכו ונתמעטו, וב-1987 נסגר הקולנוע המפואר, והפך לשמש כאולם הופעות בשם "העיר השנייה" ואף כדיסקוטק.
גם אלה לא הצליחו להתקיים לאורך זמן בהדר הכרמל הדועכת, וב-1995 נהרס הקולנוע.
מותו של קולנוע
התמונות הבאות מתארות את הריסתו של קולנוע "ארמון" המיתולוגי.
אלו תמונות רבות עצמה, המסמלות גם את חורבנה של הדר הכרמל, השכונה שהייתה שנים רבות גולת הכותרת וגאוותה של העיר חיפה.
התמונות מובאות כאן באדיבותו של דן גושן שצילם אותן.
ניתן להן לדבר בעד עצמן.
על חורבותיו של קולנוע "ארמון" נבנה מגדל משרדים – "מגדל ארמון".
בעלטה שירדה על הדר הכרמל מאז, נסגרו כמעט כל דוכני הפלאפל של האיזור. כמזכרת האחרונה ממה שהיה הלב הפועם של חיפה נותר רק "פלאפל ארמון" ששרד איכשהו.
אל הקוראים
אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
כתבה נהדרת. מעניין לקרוא על ההסטוריה של קולנוע חשוב זה שהיה שנים רבות מקום מפגש ובילוי מרכזי לנו ילדי הדר הכרמל. תודה ליורם שמספר את סיפור בתי הקולנוע בחיפה לנו שגדלנו על ברכי בתי הקולנוע האלו ולצעירים שלא הכירו ימים יפים אלו. בימים קשים אלו חשוב להיזכר בימים של לפני הקמת המדינה וימיה הראשונים של המדינה ולקוות שמה שנעשה אז לא ייעלם ע״י המנהיגות הנוכחית.
מעניין מאוד מזכיר נשכחות ומעלה צביטה של נוסטלגיה יפה בלב .
מרי פופינס הוקרן בקולנוע ארמון ב1966 ולא 1977 כנראה טעות דפוס
דניאל, תודה על ההערה.
הרשימה מתבססת על עיתוני התקופה.
"מרי פופינס" אכן הוצג ב"ארמון" לראשונה ב-1966, והוספתי זאת לרשימה.
הסרט הנפלא הזה חזר מאוחר יותר להקרנות נוספות, והוקרן בארמון גם ב-1977.
כתבה מקסימה ומרתקת. יורם כץ עושה עבודה נפלאה בתחקיר מעמיק המחבר אותנו עם עברה של חיפה. כל הכבוד!
מעניין וכתוב נהדר. אי אפשר להפסיק לקרוא.
נהדר לקרוא ולהזכר בחוויות ילדות גנוזות ומחממות לב.
הסרט סופרמן הראשון(עם כריסטופר ריב) הוקרן בארמון . זכיתי לראות אותו שם ובאמצע הסרט נפתח הגג ושמים זרועי כוכבים נתגלו. כילד זה היה מחזה מרהיב
אל פי העיתונים סופרמן היה בקולנוע אורה
ההערה של יוסי מזכירה לי פרט שלא צוין קודם על בנין קולנוע ארמון ההיסטורי. אחד הפרטים המהפכניים שבו היה הגג הנפתח, זמן רב לפני שאולמות צוידו במיזוג אויר.
סבתא
מוכר הפיצוחים ליד קולנוע ארמון היה סבא שלי. אני הכנתי לו בילדותי את ה'חרוטים' מנייר עיתון למכירת הגרעינים…איזו נוסטלגיה. מקסים♥️
קולנוע ארמון הפגישה הראשונה שקבעתי עם בעלי נסים. אחרתי להגיע והוא כמעט עזב. אני בריצה ברחוב הרצל אל הקולנוע למזלי נסים עלה ברחוב ונפגשנו. מאז לא נפרדנו. היום 68 שנים לאיחודנו. כמה טוב שנפגשנו בקולנוע ארמון.
חייבת לציין שהכסאות בקולנוע היו מרופדים באיזה שהוא חומר שהייתי אלרגית אליו ובכל פעם הייתי מקבלת מיני נפיחויות מגרדות.
קולנוע ארמון טבול בנעורי ואני מתגעגעת לשניהם.