הקדמה
נהניתי מכתבותיו וממחקריו של יורם כץ על בתי הקולנוע בחיפה, וחשבתי שיש מקום לספר גם על ההיבט האישי של מי שחי בסמוך לאחד מהם והושפע מהשכנות הזו.
אני השכן של "אורה".
נולדתי בחיפה ב-1951, ומאז ועד תום שירותי הצבאי התגוררתי בבית שאותו בנתה משפחתי, החל מ-1926, ברחוב הרצל 39, לימים לצד קולנוע "אורה".
וזה היה הדיאלוג השכיח:
| “איפה אתה גר?" "ברחוב הרצל." "ואיפה שם?" "ליד קולנוע אורה." "באיזה צד?" "ליד המדרגות המערביות ליד הגשר." "אה!" והיום בטח היו מוסיפים – "ברור!” |
הבית בהרצל 39 – הדירה שלנו
הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה בפינה המזרחית-צפונית של הבניין, מעל לחנויות שמוקמו בקו הרחוב.
בחזיתה הייתה מרפסת צרה עם מעקה ברזל דל שלבים ללא כל כיסוי, וכל מה שהתרחש בה היה חשוף לחלוטין לעוברים ושבים ברחוב וכל המתרחש ברחוב היה גלוי מלוא העין ליושבי המרפסת.
דמיינו את הצומת הסואן הזה…
המדרגות של "אורה" היו המשך של מדרגות הלל יפה שהוליכו לרחוב נורדאו ולרחוב ירושלים הנינוח, משם לרחוב פבזנר, והלאה במעלה ההר למדרגות אושה.
כולם רצו להגיע לרחוב הרצל שהיה אז מרכז העניינים והמסחר. היו שם אופנת מצקין ונעלי בטא וצוריאנו, פרפומריית אנגלשטיין וממתקי עלית של מר קוך, חנויות אתא והכל לבית, מחלבת חיים ונקניקיות אברבוך, שם הגישו גם בירה מהחבית לצד גרגרי חומוס.
מהרצל ירדת במעלות משני צידי "אורה" לרחובות הסואנים של המסחר הזעיר והשוק – החלוץ וסירקין בואכה ואדי סאליב.
ואכן, כל גרמי המדרגות הללו נבנו, ולא בכדי, על ציר של ערוץ טופוגרפי בהר שהתחבר לוואדי סאליב.
על פי עדות אמי, בחורפים הקשים היה זרם המים במדרגות כה חזק עד שלא אפשר לרדת בהן מבלי לאחוז במעקות כדי לא להיסחף.
רחוב הרצל באותן שנים שקק תנועת הולכי רגל ותנועה סואנת של כלי רכב. הוא היה ציר מרכזי של מוניות "טקסי 2525", תחנת המוניות המובילה בעיר ששכנה ברחוב בלפור, ושל קווי האוטובוסים לכרמל, למפרץ, לקריות ולעמק.
לעתים הותרה התנועה בו לשני הכיוונים, לעתים רק למערב לכיוון רחוב הנביאים, ופעמים אחרות רק למזרח לכיוון בית התעשייה ובית הכנסת הגדול.
המרפסת שלנו
בלב כל ההתרחשות הזאת ניצבה המרפסת שלנו שהייתה המוקד ו"מרכז הבקרה העירוני", כך לפחות בעיני נשות המשפחה. הן נהגו לשבת בה בשורה חזיתית כמו במחזה של לורקה, צופות אל הרחוב ובוחנות בביקורתיות את העוברים והשבים ואת לבושם, סוקרות את הנכנסים אל החנויות ונדות על מר גורלם של בתי העסק שאיש לא פקד אותם.
הן בחנו את הסועדים ב"מחלבת חיים" בבניין שמעבר לכביש ואת היוצאים והבאים להצגות ב"אורה", את העוברים את הגשר לכיוון המשביר לצרכן בבית ההסתדרות, ולימים כשהפך לאולם גיל לחתונות, גם ניחשו מי עם מי מתחתנים הערב. וכמובן שגם ניהלו שיחה ערה מן המרפסת אל הרחוב עם מכרים ושכנים שחלפו שם לעת ערביים בעוד כל הסביבה מאזינה לשיחתן ואף מתערבת…
כשבגרתי הייתי נוהג לרדת במהירות כנשוך נחש לרחוב, כדי להספיק להיעלם בטרם תצא אמי למרפסת ותקרא לי בקולי קולות בשמות חיבה מביכים, ובדרך אגב גם תזהיר אותי מפני סכנות העולם ומכאוביו…
המרפסת שלי
אבל "המרפסת שלי" הייתה מרפסת המטבח בצדו המזרחי של הבית, זו שפנתה אל חזיתו המערבית רבת החלונות של קולנוע אורה ואל דלת היציאה הרחבה שלו שחזיתה ריקועי פח אפורים משובצים במסמרי ברזל, ואל הגשר המופלא מעל לרחוב החלוץ.
ממרפסת זו, בה היו מרוכזים מעט צעצועיי, ושבה איש לא הפריע למשחקיי עתירי הדמיון, צפיתי בסקרנות ובעקביות ב"ענק" הזה, בקולנוע "אורה". התבוננות של שעות ארוכות חשפה בפני, מדי יום חמישי, את רגע הגעתו של משלוח הסרט החדש ויומני כרמל, אלו הסרטים שהיו עתידים להיות מוקרנים במוצאי שבת ובשבוע שלאחר מכן. היו אלו חבילות ענק ארוזות בשקי ברזנט ובהם גלילי פילם 35 מ"מ.
בשעות הצהריים צפיתי באספקת ארגזי המשקאות למזנונים, שעה שאיש לא היה במקום כדי לקבלם ודפיקות המוביל על הדלת האחורית הפריעו את מנוחת השכנים.
ראיתי כיצד מרכיבים את שלטי הענק על מסגרת עץ ענקית. ציירי הכרזות ביצעו בהם תיקונים אחרונים בטרם יתלו אותם באמצעות חבלים וישלשלו אותם מן הגג אל חזית הבניין.
צפיתי בספסרים המתחבאים בכוך נסתר בפינת הגשר כשברחו מהשוטרים שחיפשו אחריהם, ועקבתי אחרי הנערים שמכרו גרעינים בקונוסים מנייר עיתון.
בבקרים ראיתי את בעלי המקצוע – נגרים ואינסטלטורים, יושבים על מדרגות הקולנוע וממתינים למי שייקחם לעבודה יומית.
הדלת האחורית של "אורה"
מרגש ביותר היה לצפות בכניסת האומנים והפוליטיקאים של אז לאירועים השונים מאותה דלת אחורית.
הייתה שם יפה ירקוני, שאבי לקח אותי למופע שלה, וזכינו לשבת בשורה הראשונה, ודווקא לי הקדישה את השיר "חביבי הכול עובר חביבי" לקול צחוקו של הקהל, והיו גם שושנה דמארי והקומיקאים האידיים דז'יגאן ושומאכר.
והגיע גם בן גוריון, מלווה באבא וחנה חושי. צעקתי לו בקול גדול "בן גוריון!" והוא הרים את עיניו ונופף לי לשלום.
ראיתי את הצופים בצאתם מהסרטים נרגשים או אדישים, וגם את אלו שבחרו לא להתאפק והטילו את מימיהם מהגשר לרחוב החלוץ.
אך בעיקר הייתי מהופנט ממלאכת הדבקת הסרטים, הכנתם והצבתם על מכונות ההקרנה על ידי המסריטים בקומה העליונה של הקולנוע. מהקומה הנמוכה שלנו ראיתי את רגליהם מחד ואת ראשיהם מאידך, ובשל החלון של חדר ההקרנה שסב על צירו ראיתי בכל פעם חלק אחר מהמתרחש בחדרם.
דיברתי אליהם בלחש כאל "קולגות" ונדמה היה לי שהם מבחינים בי, רואים את משחקיי ומדברים אודותיי, אבל לא הייתי בטוח…
ב"מרפסת שלי" בניתי לי עולם מקביל – משאית העץ הקטנה שלי הפכה לאולם והדלת האחורית שלה לכניסה אליו. בתוכה העליתי מופעים והקרנתי סרטים, מכרתי גרעינים וגזוז אדום והייתי המאושר בילדים "באורה" הזעירה שלי.
המשפחה
המשפחה, משפחת סוחרים, עלתה ארצה בינואר 1925 מהעיר לבוב שהשתייכה באותה תקופה לפולין. הם עברו לעיר ב-1919 בעקבות פרעות שתרחשו בעיר שבה חיו באוקראינה עשרות בשנים – קמיניץ פדולסק, על גדת הנהר סמוטריץ.
בני המשפחה עשו את דרכם ברכבת אל נמל קונסטנצה שברומניה ושם, יחד עם ארבע מאות נוסעים נוספים, הפליגו באונייה "רומניה" למפרץ חיפה שרחש באותם ימים אוניות עולים ותיירים.
"מתוך הנוסעים באוניה, כ-250 נשארו בחיפה. כולם מחפשים היכן לתקוע יתד". כך כתב סבי לדודי, בנו בכורו, שהצטרף עם משפחתו הצעירה לאחר כחודש.
הבית הגבוה מימין הוא בית דוניה בהרצל 44, הבית עם המגדל המחודד הוא הרצל 40, הצריף משמאל הוא המגרש של הרצל 39 ומאחוריו השטח של קולנוע אורה לעתיד (מסילת "טרנזינה" ברחוב מסייעת להוביל חומרי בניין).
ובכל זאת, למרות היוקר ולאחר שבר עמוק עקב מותו הפתאומי של האב, כותב המכתב לעיל, שלא הסתגל לתנאי הלבנט, חכרה המשפחה ב-1926, כשנה לאחר הגעתה, מהקרן הקיימת את אחד המגרשים האחרונים שנותרו פנויים במרכז רחוב הרצל.
זהו מגרש מספר 20 באדמת ביללאן-שדליה, המופיע במפת תכנון הדר הכרמל ששרטט הארכיטקט ריכרד קאופמן. כל זאת לאחר שהאדונים שבתאי לוי (מבעלי קולנוע אורה בעתיד) ובכור אסא, מראשי הדר הכרמל, שימשו כמליצי יושר והעידו על אישיותם החיובית של דודי ושל סבתי. הבית, כך כתוב, נועד להיות בית למגורים למשפחה ובית מלאכה ולו חצר וגן.
ניתן לראות את הבית, כפי שנבנה בשלב הראשון קומה אחת מתחת לפני הרחוב, וקומה אחת בגובה הרחוב, ולפניו את מדרגות אורה המערביות בראשיתן.
קולנוע, מלון ובית קפה – הכל "אורה"
קולנוע "אורה" נבנה בשנים 1933–1935. קומותיו העליונות של הבית שלנו (בקצה השמאלי של התמונה למטה) נוספו במקביל.
חלק מבני המשפחה ניסו למצוא את פרנסתם בתוך הבית, ולימים ניתן רישיון לפתיחת מלון קטן ובית קפה המייצר גלידה. כמובן שבית הקפה נקרא קפה מחלבה "אורה" וכך גם המלון – "מלון אורה"
מצטלמים אורה
קולנוע "אורה" היה אחד היעדים המועדפים לצילום על כל מי שתיעד את חיפה באותם ימים. תמיד ייראה בצילום גם הבית שלנו, כמו ניצב שם כשחקן משנה במחזה שייקספירי שאי אפשר בלעדיו. הבית נכנס תמיד לפריים בפינה השמאלית של הצילום של אורה, במצעדים, בתהלוכות, במחאות או סתם בצילומי שגרה.
"קולנוע אורה," כותבת גליה בר אור במחקרה מ-2019, "היה ללב הפועם של 'חיפה האדומה'. הוא קיים פעילות אינטנסיבית של אירועי סרטים, קונצרטים, כנסים והופעות מובילות, ובשילוב בית הפועלים והאמפיתיאטרון, האזור כולו היה למעין מרכז תרבות רב-פנים".
הרבה מכל אלו התרחש לפני שנולדתי. בחרתי להביא בפניכם בפרקים הבאים גם את הסיפור של המגרש של אורה עוד בטרם נבנה הקולנוע, את סיפור החגיגות הגדולות של שבועות, של ה-1 במאי ושל מצעד המחולות ולצד אירועים אלו גם לספר על המדרגות – המדרגות של אורה בעיני הילד שהייתי.
תודות
תודות והוקרה לגורמים שבאדיבותם התאפשרה הצגת הצילומים, האיורים והמפות במאמר זה: סטודיו אורית חן צדוק, ארכיון העיר חיפה, לשכת העיתונות הממשלתית, דיויד סלע ונוסטלגיה און ליין – שימור התרבות הישראלית, ארכיון שיכון ובינוי, אוסף הצלמניה, לאיתמר ופורום ההיסטוריה וידיעת א"י – פרש, נתן גרוס ז"ל , חיים אהרונוביץ ז"ל, משפחות – כספי גרינפילד, זילברגבר, ארנון, סולוביצי'ק. על ההשראה והמחקר תודה ליורם כץ, גליה בר אור, יגאל גרייבר והעמותה לתולדות חיפה. על העריכה לאביטל אלוני.
חלק מבעלי זכויות היוצרים של התמונות שפורסמו במאמר זה לא אותרו לצערנו, גם לאחר מאמצים שעשינו כדי למצוא אותם. הם אינם ידועים ועל כן לא ניתן להם קרדיט בצד התמונות. בעלי הזכויות הנ"ל ו/או כל היודע פרטים עליהם מוזמן לפנות לאבינועם כספי גרינפילד במייל המצ"ב לשם הוספת קרדיט או לבקש כי התמונה תוסר avinoam@pcr.co.il
יפה
אבינועם כספי גרינפילד כותב שמשפחתו הגיעה לנמל חיפה בינואר 1925 באניה רומניה, כשמפרץ חיפה רחש באניות של תיירים ועולים. אני מציעה לו לבדוק את הנתונים האלה, כי בשנת 1925 לא היה בחיפה נמל. הוא נבנה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 ונחנך באוקטובר 1933.למיטב ידיעתי, עד אז כל האניות הגיעו לנמל יפו.
.
תמר
אכן את צודקת! לא היה נמל וגם אני לא כתבתי נמל אלא מפרץ, והמפרץ שקק באוניות נוסעים לרוב, במעבר על רשימת העולים של הסוכנות באותם שנים תגלי רשימה נכבדת של אוניות שהגיעו לחיפה.השיטה הייתה כמו ביפו – האוניות עגנו בלב המפרץ סירות קטנות ובהם סוורים ערבים אשר היו מעבירות את הנוסעים על מטלטליהם לרציף שהיה באזור תחנת הרכבת המזרחית. להמחשת האווירה דאז אצטט ממכתבו של סבי לבנו בכורו, דודי אשר עלה חודש לאחר מכן בעקבות הוריו ואחיו.
(הספינה רומניה וספינות נוספות הגיעו לחיפה בסבבים קבועים)
וכך כותב סבי בפברואר 1925 במכתב המשלב עברית ואידיש גם יחד בתרגום חופשי : " דימתי שתבואו בהספינה "רומניה" שבאה אתמול רק מסתמא ( אך כנראה) לא היה באפשרותכם ומן הסתם תבואו בהספינה "פאבורליין" .האנשים שבאו אתמול בהספינה רומניה אמרו שהנסיעה הייתה טובה מאוד על כן כדאי להפליג בה כי האוניה " פאבורליין" לא עוגנת בחיפה" "אתמול באו עם הספינה לערך ארבע מאות אנשים וכמעט שתי מאות וחמישים אנשים נשארו בחיפה, חוץ מזה שבאה ספינה מאמריקה ועוד ספינה אחת. וכמעט שכל האנשים הנמצאים בכאן ( הבאים לכאן) הם הולכים ( מזה) כמה חודשים בלא שום עשייה , מאחר שלא ניתן להסתדר כה מהר ולמצוא קרקע ( ופרנסה). ( ובנוסף מגיעים) כמה מאות תיירים) בכל יום והם נוסעים ( לתור) אל כל המקומות.