הקדמה
נולדתי בחיפה ב-1951, ומאז ועד שירותי הצבאי התגוררתי בבית שאותו בנתה משפחתי החל מ-1926 ברחוב הרצל 39, לימים לצד קולנוע אורה.
בכתבות אלו אני מביא רשמים על מה שהתרחש ברחוב הרצל סמוך לביתנו ולקולנוע אורה, שהיה מוקד מרכזי בהווי קהילת הדר הכרמל והעיר חיפה כולה דאז.
ה-1 במאי
ה-1 במאי, היה יום בו הופגנה עוצמתם של מועצת פועלי חיפה, של ההסתדרות ושל העירייה.
עד בניית קולנוע "אורה", התכנסו פועלי העיר ב"אמפיתיאטרון" לסדרת מופעים ונאומים.
ברום התמונה שלמעלה, ניתן לראות את בניין אורה בבניינו ואת הבית שלנו שלידו.
בהמשך, ובעיקר במצעדי ה-1 במאי בשנות החמישים, קיבלה העוצמה הזאת ביטוי מרשים, כאשר צעדו כולם גם יחד כמקשה אדומה אחת.
כולם צעדו בסך על דגליהם – פועלי בתי החרושת פניציה, וולקן ושמן, עובדי ממגורות דגון, פועלי הנמל ופועלי המחצבות, ארגוני הנשים, משלחות מאורגנות מיישובי העמק ושוכני המעברות סביב לעיר שחלקם זה עתה עלו לארץ, חניכי תנועות הנוער הסוציאליסטיות וחברי אגודת הפועל.
נציגי כל סקטור וסקטור במרחב, יהודים וערבים צעדו כאחד – מי שלא צעד לא נחשב, והכול בשם אחוות תנועת הפועלים – יחי ה-1 במאי!
כשבוע לפני המצעד, הוקמה בחזית קולנוע אורה במה. מן הבמה נפרשה מערכת רמקולי שופר אפורים לאורך הרחוב על גבי עמודי החשמל. כרזות בד, בזכות הפועל העברי ואחוות פועלי העולם, נמתחו מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, ודגלים אדומים הוצבו לצידי הבמה.
ביום החג עצמו, התייצבו בחזית הבמה סדרני הפועל הגברתניים, לבושים במכנסי חאקי קצרים כשהם גורבים גרבי צמר גבוהים המגיעים עד לברכיים, נכונים להשליט סדר.
בראש התהלוכה צעדו דרך קבע ראש העיר אבא חושי ויוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה דאז, ולידם בעלי תפקידים וראשי ועדים. בהגיעם לבמה, הם עלו עליה ושאר הצועדים חלפו על פניהם בהתרגשות רבה.
להימנות עם יושבי הבמה, ולו גם בשורה החמישית, הייתה חשיבות במיצוב המעמד בהיררכיה של אותם ימים.
מספרים על אחד מבכירי התעשיינים בעיר שהיה יורד ממכוניתו המפוארת ברחוב החלוץ, עולה במדרגות המערביות של אורה, מצטרף לאנשיו הצועדים בסך על פני הבמה וזוכה להוקרת המכובדים שלהם נופף לשלום.
כשהגיע דקות ספורות לאחר מכן למדרגות המזרחיות, היה נוטש את התהלוכה ויורד לרחוב החלוץ שם המתין לו נהגו אשר החזירו לביתו שעל הכרמל.
בין ענפי העץ, בתמונה למעלה, יכולתי לזהות את אמי המתבוננת במצעד מתוך מרפסת הבית.
הקהל עמד ללא כל פחד על הגגות וגדש את המרפסות, צעירים נתלו על עמודי החשמל וילדים נצמדו לענפי עצי הרחוב.
כאשר ה-1 במאי פסק להיות החג של כל תושבי העיר, עבר המצעד לרחוב החלוץ. בשנים מאוחרות יותר הסתפקו במסדר בלבד שבו נטלו חלק חניכי תנועות הנוער ומגויסים אחרים.
המסדר התקיים במתחם שבין חזית קולנוע אמפיתיאטרון לבין גבו של קולנוע אורה.
מצעד המחולות
מצעד המחולות היה אחד ממפעלי התרבות המרשימים והסוחפים ביותר בחיפה של נעוריי.
רחוב הרצל הפך לבימת מחול ענקית. הקהל הרב גדש את המדרכות, את המרפסות, את הגגות ואת כל העצים והעמודים הפנויים שאפשר היה להיתלות עליהם. אז עדיין לא התרחשו אסונות המוניים וגם לא היו חוקים ונהלים שחייבו רישוי ובקרות של מהנדסי בטיחות שהמארגנים היו נאלצים להתחשב בהם.
המרפסת שלנו הפכה ליציע נחשק, ואמא שלי הפכה לסלקטורית לעת מצוא – מי יזכה במושב, מי יישב ליד חלון ומי יזכה בסירוב מנומס…
ההכנות של העירייה כללו התקנת מערכת הגברה שהעבירה את הצלילים ואת ההנחיות של המארגנים מנקודת ניהול המצעד בבית הקרנות, ומתיחת גרלנדות צבעוניות מצדו האחד של הרחוב לצדו השני. מעקי מרפסות הבתים שימשו לקשירת שרשרת האורות הצבעוניים.
אני "זכיתי" ששרשרת אחת נקשרה לקרן מעקה המרפסת שלנו. הפועל המתקין היה משול בעיניי ללא פחות מתומס אלווה אדיסון.
המצעד תוכנן בפשטות אך בסוג גאונות של יצירת חוויה נעה. כל הלהקות המשתתפות למדו כחמישה ריקודי תנועה בשורה וכך נעה השיירה.
בתום שרשרת ריקודי התנועה, הגיעה כל להקה לנקודה שסומנה מבעוד מועד בצבע על ידי אחד מאדריכלי המצעד הזכורים לי, יונתן גבאי ז"ל, נעצרה ורקדה את ריקודיה המיוחדים לצלילי הרכב נגניה.
ומי לא רקד שם – להקות מכפרי הגליל, דרוזים, צ'רקסיים, רקדני דבקות, להקות אתניות –תימנים, כורדים וכליזמרים. את כל אלה פגשנו גם שנה לאחר מכן ב-1968 בפסטיבל דליה האחרון שבו נטלנו חלק.
מדי פעם השתתפה במצעד להקה אורחת מחו"ל. גם אני וחבריי ללהקת חיפה זכינו לצאת לראשונה בימים ההם לחו"ל, בזכות המסעות וביקורי הידידות של להקות המחול של חיפה שבהן היינו חברים.
בבית הספר היסודי עממי א' שבו למדתי, רקדו ריקודי עם בחצר בהפסקות, ובשבט הצופים שלנו, "משוטטי בכרמל", הצטרפנו ללהקה שחוללה במסדרי השבט.
אך טבעי היה שנצטרף ללהקות העירוניות "נעורים" ו"חיפה", ומה רב היה אושרי לחלוף הפעם על פני קולנוע אורה, לרקוד עם חבריי למרגלות המרפסת שלנו בהרצל 39 ולראות בזווית העין את גאוותם של קרוביי הצופים בי.
ההרקדה ההמונית שהתקיימה ברחוב הרצל בערב יום העצמאות הייתה תופעה מרהיבה, מלכדת ומחממת לב. לתפוס מקום למעגל החברים שלך ליד קולנוע אורה או בחזית בית הקרנות באותו הערב, הייתה משימה נועזת. מי שנבחר לכך ישב בהמתנה על מעקה הברזל למרגלות גלידת שניר בבית השעון החל משעות הצהריים, וכשתנועת הרכבים נעצרה, הצטרפו אליו חברים אחרים והתיישבו במרכז הכביש, מה שסיימן את מרכז המעגל העתידי שלנו… שמירה הדוקה על שטח זה הייתה כרוכה בדחיקת פולשים משעשעת.
"קומה אחא", "הרועה הקטנה מן הגיא", "סובי סובי ממטרה" ו"ליל רד", היו הרבה יותר מריקודים עבורנו – הייתה זו שמחת הנעורים שלנו.
מצעד הפרוטות
ב-1952, הוקם ארגון מתנדבים לסיוע לילדים שנפגעו ממחלת שיתוק הילדים, שנקרא אילנשי"ל-פוליו (ארגון ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים – פוליו). הארגון עסק בפעילויות חברתיות, מיזמי ספורט ושיקום והפעלת קייטנות. מאוחר יותר שינה הארגון את שמו לאיל"ן (ארגון ישראלי לילדים נפגעים).
אחיות רחמניות אחזו בסדין לבן רב ידיות, ששימש ככלי קיבול לפרוטות ולשטרות שהושלכו לכיוונו על ידי הקהל, וקלט גם את המטבעות שנזרקו, ולא תמיד בדיוק רב, מן המרפסות. המבצע כולו הילך עלינו הילדים קסם.
עקבנו בדריכות אחר הסדין (היו סדינים אחדים) עד לסיום המצעד, ואז הועבר הכסף שנאסף לשקיות בד לבן, ספק ציפיות של כריות.
תודות
תודות והוקרה לגורמים שבאדיבותם התאפשרה הצגת הצילומים, האיורים והמפות במאמר זה: סטודיו אורית חן צדוק, ארכיון ההסתדרות במרחב חיפה, אוסף משפחת דן לביא, הוצאת שקמונה 1968, דיויד סלע ונוסטלגיה און ליין – שימור התרבות הישראלית. משפחות – כספי גרינפילד, זילברגבר, ארנון, סולוביצי'ק. על ההשראה והמחקר תודה ליורם כץ, גליה בר אור, יגאל גרייבר והעמותה לתולדות חיפה. על העריכה לאביטל אלוני.
חלק מבעלי זכויות היוצרים של התמונות שפורסמו במאמר זה לא אותרו לצערנו, גם לאחר מאמצים שעשינו כדי למצוא אותם. הם אינם ידועים ועל כן לא ניתן להם קרדיט בצד התמונות. בעלי הזכויות הנ"ל ו/או כל היודע פרטים עליהם מוזמן לפנות לאבינועם כספי גרינפילד במייל המצ"ב לשם הוספת קרדיט או לבקש כי התמונה תוסר avinoam@pcr.co.il
