הקדמה
נולדתי בחיפה ב-1951 ומאז ועד תום שירותי הצבאי התגוררתי בבית שאותו בנתה משפחתי החל מ-1926 ברחוב הרצל 39, לימים לצד קולנוע "אורה".
בכתבות אלו אני מביא רשמים על מה שהתרחש ברחוב הרצל סמוך לקולנוע "אורה", שהיה מוקד מרכזי בהווי של קהילת הדר הכרמל והעיר חיפה כולה דאז.
העולם התחתון או המדרגות של "אורה"
השיפוע החד של הקרקע ליד הבור שהיה לימים המגרש של אורה ברחוב הרצל, אפשר לבעלי המגרשים הסמוכים לבנות קומה אחת או יותר מעל למפלס הרחוב וקומה אחת או שתיים אל תוך הקרקע הסלעית, מתחת למפלס הרחוב בכיוון רחוב החלוץ.
יתירה מזו, בתחילה היה רווח משמעותי בין חזית המבנה לשפת הרחוב וכדי להיכנס אל הבית או אל החנויות היה צורך לעלות על גשרון מיוחד.
לימים כשהרחוב נסלל והורחב והמדרכות נשקו לחזיתו של הבניין, כוסה הרווח במעיין תקרה או מדרכה שבה שובצו מנסרות זכוכית עגולות ועבות דמויות בקבוקים בצבעי ירוק ולבן, כדי שהאור יחדור אל החדרים שבבטן ההר.
אנחנו הילדים אהבנו להצמיד את עינינו לעדשות הזכוכית הללו ולנסות לצפות במי שעבד או התגורר "מתחת לאדמה". גם במדרכה של אורה היו כאלו בימים ההם.
הבית עם הגג המחודד בתמונה למעלה, מימין הוא הרצל 40. אפשר להבחין בגשרונים המחברים בין הרחוב לבתים. זהו הרווח שלימים כוסה בגג-מדרכה ויצר את החללים שעליהם מסופר כאן.
החלל שבין קיר הסלע וקיר הבית בעומק איפשר לבעלי הבתים ליצור מחסנים סמויים, או אפילו להשכיר אותו כחנות.
בבניין שלנו הייתה זו חנות הרהיטים של יוסף פרנק, אשר חלקה היה בשטח המדובר, מציאות שהעירייה נאלצה לימים להתמודד אתה מן ההיבט של מיסוי "השטחים המתים".
אנחנו הילדים ידענו על כניסה סודית לקיר הסלע והתהלכנו שם כמו בקטקומבות נפתלות. כמה שמחנו בחורפים לגלות ולהתענג על נביעת מים סודית הישר מתוך הסלע – זה היה העולם התחתון שלנו.
גם מתחת לאורה היה מבוך סלע מרתק ומפחיד שאליו נכנסו מתוך פתח במדרגות המערביות שהיה מכוסה בדלת ברזל כבדה, שלשמחתנו לא הייתה חסומה ונעולה אז.
המדרגות
את התשתית למדרגות המערביות הניח דודי, שדאג שלבני המשפחה תהיה דרך כניסה לדירותיהם בקומה שמתחת לרחוב. את הדירות המרווחות שברחוב הרצל ואת החנויות שם השכירו בתחילה לאחרים.
לימים הרחיב ועד הדר הכרמל את גרם המדרגות והמשיך אותו עד לרחוב החלוץ. כשהסתיימה בנייתו של קולנוע אורה נבנו גרמי המדרגות ממערב וממזרח לו, המוכרים לנו עד היום.
ב-1940, לאחר שהושלמו הקומות השנייה והשלישית בביתנו ובמקביל לבנייתו של קולנוע אורה ב-1934, אפשר היה גם לבנות לצד המדרגות שרשרת של חנויות שהכניסה אליהן הייתה ממרכז המדרגות אל תוך סטיו מקורה.
לצורך תכנון השלמת צד זה של הבית השתמשו בשירותיו של האדריכל פרופסור שמואל גלעד, מי שתכנן את התיאטרון העירוני ואת מבנה ספריית פבזנר ב-1960.
לצד חנות הרהיטים שהוזכרה הייתה גם הצלמנייה של זאב דיוקמן, בית התה הקטן של אחות סבתי יונה, שירותי ההדפסה והתרגום של בתה שרה, חנות כובעים ועוד.
"העסק" שהסב לי רוב נחת היה דוכן הסדקית של עובדיה שרם המקסים שעלה מעירק. העגלה עם מרכולתו הצבעונית הוצבה במרכז המדרגות כשגבה אל הקיר של אורה.
פקחי העירייה לא אהבו, בלשון המעטה, את התנחלותו שם, אך עובדיה התעקש ולימים הציב שם דוכן של קבע מברזל והפך לחלק בלתי נפרד מנוף המדרגות המערביות ומנוף ילדותי.
אהבתי להקשיב ולראות את הדרך שבה ניהל את המכירות שלו, כיצד התמקח עם לקוחותיו ותמיד, אבל תמיד, הגיע עמם לעמק השווה כשחיוך על שפתיו.
בימי שישי כשהיה מכנס את מרכולתו שהייתה מוצגת מסביב לדוכן התפללתי בליבי חזק חזק שישכח את צרור הבלונים שלא מכר באותו היום. וראה זה פלא הוא היה "שוכח" אותם ואני זכיתי בהם בשמחה…
למדתי שמזה שנים הדוכן סגור ונטוש ומהווה מטרד ויש רבים השואלים מדוע אין העירייה מפנה אותו ממקומו.
סוף דבר
ב-29.1.1936 הופיעה ידיעה בעיתון "דבר" תחת הכותרת "הכבית מרזח יעשו את 'אורה'?"
| הכבית מרזח יעשו את 'אורה'? זכינו סוף סוף אנשי חיפה ליהנות מהתיאטרון החדש "אורה" רב הפאר והשכלול, קיווינו שמתוך הערכת המקום נדע גם לכבדו ונחדל כאן מהנוהג הפרוע של העישון בתיאטרון. ואכן בשני הנשפים הראשונים לפתיחתו חוזקה תקוותנו שכך יהיה ואפשר לשבת וליהנות שעתיים בלי תימרות עשן מחניק סביב, אולם שמחתנו לא האריכה ימים וגם באורה השתלט העישון… |
אמי הייתה גוערת באבי שהיה מעשן כבד על שהיה מרבה לעשן בבית והייתה אומרת "מה זה כאן, אורה?" והוא היה עונה לה, ספק בתקיפות ספק בהומור, "כן, כאן זה אורה!!"
ואכן צדק כי "דלפק הקבלה" של המלון הקטן בשם זה בקומה מעלינו היה במסדרון הדירה שלנו. מושבניקים, ימאים ואורחים לרגע בעיר מצאו מיטה במלוננו הקט.
לעיתים ובעיקר בתקופת הצנע שילמו במוצרים כמו ביצים וירקות, והימאים גם בארגז קוקה קולה – משקה נדיר במקומותינו אז. תפקידי היה להוביל את האורח אל מיטתו.
אמי דאגה לשמור על המוסר וסרבה לארח זוגות שלא הוכיחו לה באותות ובמופתים שהם נשואים, בשעה שלמלון המתחרה מעבר לכביש – "מלון סנה" לא היה אכפת כלל.
מדי יום ראשון, נשלחתי לתחנת משטרת הדר ברחוב חסן שוקרי מול בית המשפט דאז, כדי למסור ליומנאי הרוכן לכיווני מדלפקו הרם, את העתק דף ספר הקבלה של המלון מהשבוע האחרון עם שמות האורחים ומספרי הזהות שלהם – אח גדול היה נוכח כבר אז במקומותינו.
אבות המשפחה שעלו מאוקראינה התגוררו רוב שנותיהם ברחוב הרצל, ושם גם סיימו את חייהם.
חלק גדול מצאצאי המשפחה ממשיך להתגורר בעיר. ב-2025 ימלאו מאה שנים להתיישבותם בעיר, וזאת ההזדמנות להוקיר את ראשוני שכונת הדר הכרמל החוגגת מאה בימים אלו.
חיי בימים ההם נעו במעגל השכונתי – בית הספר עממי א', גן הזיכרון, חצר בית הספר הריאלי ושבט הצופים משוטטי בכרמל, גן בנימין, מרתף האימונים ללהקות המחול ברחוב ארלוזורוב, ספריית בורוכוב ברחוב החלוץ וחברות במסגרתה באגודת א.ש.ס – אגודת שוחרי ספר ובמרכז המעגל – אורה!
לימים הפכה אחזקת הבית לעול, והוא הועבר לידיים אחרות. רחוב הרצל אינו מה שהיה ו"אורה" פסק מלמלא את ייעודו המקורי. נותר המבנה ונותרו הזיכרונות.
את דירתנו כדרך משל הפכו לחלון ראווה, הוסר מעקה המרפסת והעוברים והשבים יכולים לראות את החלל הריק ואת הקרביים של הבית שבו עברה סאגת חיים שלמה – כמו מוצג במוזיאון.
גיבורי כתבה זו אינם עוד בין החיים. לו יכולתי לרדת בנחת במדרגות הבית אל הרחוב ולהמתין לאמי שתקרא לי בשמות חיבה מן המרפסת, לספר לה על קורותיי, על שלושת ילדיי שלא זכו להכירה, ולהתענג על כל רגע נוסף במחיצתה, הייתי המאושר באדם.
כאשר סיפרתי את סיפורי ביציע, ההרוס והמקוטע היום, של קולנוע אורה, במסגרת אירועי הבאוהאוס החברתי בנובמבר 2019, אליו הוזמנתי על ידי גליה בר אור, הותר לי לראשונה לבקר בחדר ההקרנה הנטוש של הקולנוע.
ושם למדתי, שאכן ראו המקרינים את "המרפסת שלי", ערש חלומותיי. ומה שנדמה היה לי, הסתבר כנכון – היה שיח לא מילולי בין מקריני הסרטים ב"אורה" ובין הילד השכן שהקרין חלומות.
וכנראה לא מקרה הוא, שבמרבית שנותיי ועד עצם היום הזה, אני עוסק בתרבות, בהפקת אירועים, כנסים ומופעים בארץ ובעולם.
התואר בכרטיס הביקור שלי הוא "מחולל חוויות" ולטעמי זהו תואר ראוי לשכן של אורה.
תודות
תודות והוקרה לגורמים שבאדיבותם התאפשרה הצגת הצילומים, האיורים והמפות במאמר זה: סטודיו אורית חן צדוק, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד בן צבי, הוצאת שקמונה 1968, אביב יצחקי. משפחות – כספי גרינפילד, זילברגבר, ארנון, סולוביצי'ק. על ההשראה והמחקר תודה ליורם כץ, גליה בר אור, יגאל גרייבר והעמותה לתולדות חיפה. על העריכה לאביטל אלוני, ולשמעון הגר, קרובי היקר, על שותפות הזיכרון ואווירת הימים ההם.
חלק מבעלי זכויות היוצרים של התמונות שפורסמו במאמר זה לא אותרו לצערנו, גם לאחר מאמצים שעשינו כדי למצוא אותם. הם אינם ידועים ועל כן לא ניתן להם קרדיט בצד התמונות. בעלי הזכויות הנ"ל ו/או כל היודע פרטים עליהם מוזמן לפנות לאבינועם כספי גרינפילד במייל המצ"ב לשם הוספת קרדיט או לבקש כי התמונה תוסר avinoam@pcr.co.il
את מרבית ילדותי, מגיל 6 עד 18, ביליתי בחנותו של אבי ז״ל ברח׳ הרצל 37 – הבית הסמוך מערבית.
מרגש מאוד!