הקדמה
תודה לאיתמר רוטלוי, שכהרגלו, תרם רבות לתכני פרק זה.
מבנה קולנוע "מוריה" ממוקם בשדרות מוריה 71, בין שני הצמתים בהם פוגש רחוב זרובבל, המקיף אותו, את שדרות מוריה.
ההיסטוריה של המקום משולבת בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית על הר הכרמל, באופן שמזכיר מאוד את הדרך בה סיפורו של קולנוע "אמפי" משתלב בהיסטוריה של הדר הכרמל.
המתיישבים ראשונים על הר הכרמל
הראשונים שהתיישבו על על קו הרכס של הר הכרמל היו הטמפלרים – קבוצה דתית נוצרית שהגיעה מווירטמברג שבדרום גרמניה, כדי להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו, ולקרב, לפי אמונתה, את הגאולה.
הטמפלרים הקימו את המושבה הגרמנית בעיר התחתית של חיפה בשנת 1868, וב-1890, שיכנע פרידריך קלר הטמפלרי, שהיה גם סגן הקונסול של פרוסיה בצפון ארץ ישראל, את הכרמליתים, למכור את אדמותיהם במרכז הכרמל בחיפה לטמפלרים. קלר גם היה הראשון שבנה שם את ביתו באותה שנה.
המהנדס הטמפלרי יעקב שומאכר תכנן את השכונה, ובשנות ה-90 של המאה ה-19 החלו להיבנות על רכס הכרמל מבנים נוספים, אותם ניתן לראות עד היום.
אספקת המים של השכונה התבססה על מי מעיינות מהואדיות הסמוכים ועל בורות אגירה במרתפי הבתים.
ההתיישבות היהודית על הר הכרמל
הבריטים ששלטו בארץ ישראל מ-1917, ראו בטמפלרים הגרמנים אויב, והצרו את צעדיהם. אחרי 1917, בעקבות הלחץ שהרגישו הטמפלרים, הם החלו למכור קרקעות גרמניות ליהודים בעיר.
כבר בסוף שנת 1918, הושלמו עסקאות רכישה גדולות של אלפי דונמים על ידי חברות ההתיישבות (הבנק הציוני וחברת הכשרת היישוב).
האדריכל ריכרד קאופמן, מאבות התכנון המודרני של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, נרתם לפרויקט. הוא יישם את עקרונותיו של פטריק גדס ל'עיר גנים' בתכנון שכונות הר הכרמל, כפי שעשה קודם לכן בהדר הכרמל.
החלקה עליה ניצב היום מבנה קולנוע מוריה, נועדה בתוכניתו של קאופמן להיות מבנה ציבור גדול במיקום מרכזי.
בריכת המים
עם גידול ההתיישבות בכרמל, התעורר צורך בפתרון הבעייה של אספקת מים לתושבים, ולצד "אגודת תושבי הר הכרמל", הוקם גם "ועד הספקת המים".
בשנת 1937, החליט הועד על הקמת מגדל מים (בכיכר היינריך היינה של ימינו), כדי לאפשר הזרמת מים לבתי המגורים.
במפה משנת 1938, ניתן לראות את חלוקת המגרשים באיזור עם התוואי המתוכנן של רחוב זרובבל, בהתאם לתכנון של קאופמן מ-1923.
שלוש שנים מאוחר יותר, הוקמה בנקודה הגבוהה ביותר בכרמל המרכזי (אתר קולנוע "מוריה" מאוחר יותר) בריכה לאגירת מים – עוד חוליה ברשת אספקת המים בכרמל .
ביום ה-24 לאוגוסט 1941, דיווח עיתון "הארץ" לקוראיו:
| בריכה למי-מלאי על הכרמל האגודה לאספקת מים על הכרמל הקימה בריכה גדולה, בחלקה תת קרקעית, להחזקת מלאי של מים לשעת חרום. המיכל מספיק ל-2,000 מטרים מעוקבים, והבניין תופס למעלה מ-400 מטרים מרובעים, והוא בנוי בצורה מרובעת ופינותיו מעוגלות. באלה הימים נגמרת העבודה הפנימית של האינסטלאציה, שתאפשר החלפה מתמדת של המים. |
הבריכה הזאת הייתה הבסיס למבנה "בית העם" וקולנוע "מוריה", והיא שוכנת עד היום מתחת למבנה הקולנוע.
"אולם מוריה"
משקמה הבריכה, הועלתה הצעה לנצל את המסד ואת הרצפה שנוצרה על ידי בנייתה, ולהקים מעליה "מוקד לפעולות תרבות, שירותים לשעת חירום ואירוח חיילים".
פרופ' אלכסנדר קליין תכנן מבנה שהעלים את מבנה הבריכה שתחתיו. המבנה הכיל שני חדרים, אולם גדול ומשרדים לצדו.
כך קם לו, מעל הבריכה, מבנה בית העם, שהיה בשנים הללו המבנה הציבורי היחיד על הר הכרמל, ושברבות הימים הפך לאולם "מוריה".
בתצלום אויר מ-1945, כבר ניתן לראות את מבנה "מוריה" עומד לצידו של מחנה בריטי קטן (מימין), ומה שנראה כשני בתי מגורים (משמאל), כאשר רחוב זרובבל עדיין לא קיים.
13 שנים מאוחר יותר, ניתן כבר לראות התפתחות משמעותית באיזור.
הקולנוע
ב-1943, הוחכר חלק מן המבנה לשימוש משרדי אגודת תושבי הר הכרמל, כאשר האולם הגדול יועד לאירועים מקומיים, מופעים, אספות ומפגשים של האגודה, הרצאות, נשפים הצגות וקונצרטים.
המקום פעל כקולנוע שלושה ימים בשבוע, ובשנותיו הראשונות, הפעילה אותו משפחת אקרט.
אורי אקרט עלה לארץ מאוסטריה עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, והתגורר ברחוב יוסף בהדר הכרמל. אקרט הקים בחיפה, על בסיס הידע של בתיה, אמו, את "חרמון", בית החרושת לגלידה הראשון בארץ.
בהמשך, עבר אקרט עבר לעסקי הקולנוע, הקים את חברת "קול הכרמל בע"מ" עם אחיו יעקב ואוסקר, אליהם הצטרף גם הגיס משה בירמן. החברה הפעילה את קולנוע "מוריה", ומאוחר יותר את "במה" (לימים "הוד" ו"שביט").
"אולם מוריה" נפתח במוצאי שבת 21 באוגוסט 1943, והסרט הראשון שהוקרן בו היה "קול השחרור" עם ק. ברוק ו ד. ווינארד.
בגיליון "הארץ" מ-19.08.1943 נכתב:
| פתיחת קולנוע "מוריה" על הר הכרמל במוצאי שבת 21 באבגוסט ב-8.30 תערך באולם "מוריה" על הר הכרמל ההצגה הראשונה של הקולנוע שיפתח באולם האמור, המכיל 250 מקומות ישיבה. ההצגות תתקיימנה בימים א' ב' וג' לשבוע. בעלי המפעל – קבוצה מתושבי הר הכרמל. הצורך בפתיחת קולנוע על ההר מורגש בפרט בשנים האחרונות עם התפתחות הישוב כאן. |
"מוריה" היה הקולנוע הראשון של שכונות הר הכרמל, וכעת, כדי לראות סרט, לא היו חייבים תושבי שכונות אלה להרחיק עד להדר הכרמל.
בקולנוע היו 250 מקומות ישיבה, מספר צנוע מאוד ביחס לענקים של הדר הכרמל, שהוא לא ניסה או יכול היה להתחרות בהם.
הסרטים שהציג הקולנוע באותה תקופה היו בדרך כלל בני כמה שנים, או כאלה שהגיעו אליו אחרי שהוקרנו קודם בבתי הקולנוע הגדולים בהדר.
לאורך זמן, תרם הקולנוע תרומה משמעותית להתפתחות ציר מוריה, ואיתו לפיתוח שכונת אחוזה.
האולם שימש גם כבית עם, וכבר בדצמבר 1943, אירח נשף חנוכה עם חברי תיאטרון "המטאטא" הפופולרי.
בקיץ 1957 נבנה בסמוך לקולנוע גן זיכרון לחללי השכונה.
בשנת 1964, בגלל מחסור זמני בכיתות לימוד, שימש הקולנוע בשעות היום גם ככיתת בית ספר לכ-40 תלמידי כיתה ב', עד שנפתח בית הספר "אהוד" בשנה שלאחר מכן.
תכנית ויטמן
בשנת 1949, הוגשה תכנית של האדריכל דוד ויטמן, לשיפוץ הקולנוע מבפנים ומבחוץ.
ב-08.12.1949, חגגה "ועדת התרבות של הר הכרמל" את אולם "מוריה" המשופץ ברסיטל לפסנתר על ידי פרנק פלג.
עם השנים, עבר הקולנוע שינויים:
- כסאות העץ המתקפלים והחורקים של שנות ה-40, הוחלפו במושבים נוחים ומרופדים.
- בתחילת הדרך, הקופה הייתה מחוץ לבניין, הכניסה לקולנוע מלמעלה (מצד רחוב זרובבל), והיציאה מדלת למטה לכיוון שדרות מוריה.
- בהמשך בוטלה היציאה מלמטה, הכניסה והיציאה אוחדו ללובי שלמעלה, והקופות צורפו למבנה הקולנוע.
שנות הזוהר
בדצמבר 1985, נסגר הקולנוע לכשנתיים וחצי, ונפתח מחדש ביולי 1988 כאשר יצחק משי ואבי זיידן קיבלו לידיהם את הפעלתו.
הבעלים החדשים ניסו לרענן את בית הקולנוע הותיק, ושיווקו אותו באריזה חדשה.
בדומה ל"עממי" (שחלק עם "מוריה" את אותם בעלים) הפך הקולנוע ב-1988 ל"סינמה קפה מוריה", ומותג בשני אופנים שונים: בכובע אחד מותג המקום כקולנוע של של סרטי איכות, עם דגש על סרטים אירופיים ומעט אסייתיים, ובכובע שני כמסעדה.
בפרסומים מאותה תקופה, מופיע "סינמה קפה מוריה" גם במדור "מסעדות"
"סינמה קפה מוריה" המחודש אכן זכה להצלחה עם קהל שאהב את הסרטים שהציג.
בתחילת שנות ה-1990, אף התחיל הקולנוע להציג גם סרטי חצות, שהביאו אליו בערבי שישי גם קהל צעיר יותר.
רשימה אקראית של סרטים שהוצגו ב"מוריה"
- אוגוסט 1944: "מיכאל סטרוגוב", "מה יפית עמק נוי"
- פברואר 1945: "נעורים בברודווי" עם מיקי רוני וג'ודי גרלנד יולי 1945: "הדרך לחיים"
- ספטמבר 1953: "קרוזו הגדול" עם מריו לנצה
- נובמבר 1954: "כמעיין המתגבר" עם גרי קופר
- דצמבר 1954: "פט ומייק" – ספנסר טרייסי וקטרין הפבורן
- דצמבר 1955: "אבירי השולחן העגול" עם רוברט איילור ואוה גרדנר יוני 1956: "7 כלות ל-7 אחים"
- נובמבר 1956: "אשת לפידות"
- ינואר 1957: "קזנובה"
- נובמבר 1973: "היה שלום מר צ'יפס" עפ פיטר או'טול
- ינואר 1975: "סרפיקו" עם אל פאצ'ינו
- פברואר 1976: "55 יום בפקינג" עם צ'רלסטון הסטון ואוה גרדנר
- מרץ 1976: "גבר ושמו ואלדז" עם ברט לנקסטר
- יולי 1977: "מבצע יונתן" עם יהורם גאון
- מאי 1979: "רצח על הנילוס" עם פיטר יוסטינוב
- יוני 1979: "פדורה" עם וויליאם הולדן
- מרץ 1989: "החגיגה של בבט"
- נובמבר 1990: "חתונה לבנה", "לב פראי"
- נובמבר 1991: "המלט" של זפירלי עם מל גיבסון
- ספטמבר 2014: "סידהארטה"
- נובמבר 2014: "הזמיר"
- ינואר 2015: "היפוכונדר מבריק"
- פברואר 2015: "חיים כפולים"
- אפריל 2015: "אי התירס"
"ציר מוריה" יורד מגדולתו
עם חלוף הזמן, כמו שאר בתי הקולנוע השכונתים, החל המקום לאבד קהל. "מוריה" הצליח לשרוד את הדעיכה הכללית בענף, בעקבות כניסת הטלויזיה בכבלים, וגם את פתיחת המקבצים של בתי קולנוע במרכזי קניות.
הקולנוע צלח גם איכשהו את העשור הראשון של המאה ה-21, אך אז נאלץ להתמודד עם צרה חדשה.
"ציר מוריה" שהיה במשך שנים רבות מתחם הבילויים של חיפה ואוכלס במספר רב של ברים, מסעדות, בתי קפה ועסקים שונים, ירד מגדולתו בעשור השני של שנות ה-2000, ואיבד את מקומו למתחם העיר התחתית.
"ציר מוריה" הוותיק, שהיה ממוקם בלבה של שכונת מגורים עם בעיות חנייה ותלונות שכנים, הפסיד ללא תנאי בתחרות מול המושבה הגרמנית המתחדשת, ואחריה גם מול השוק הטורקי המשודרג.
התוצאה הייתה שהציר התרוקן ממקומות בילוי, ונשאר עם מספר קטן של פאבים ובתי קפה.
בשנת 2012, נחתם הסכם בין ועד הר הכרמל לעירית חיפה להעברת הבעלות על מבנה "מוריה" לעיריית חיפה, והשכרתו לועד הר הכרמל תמורת סכום סמלי.
הדעיכה
כל הגורמים הללו פעלו יחדיו, ו"סינמה קפה מוריה" הלך ודעך.
הגסיסה נמתחה על פני מספר שנים, בהן ניסו בעלי הקולנוע לשרוד, ואפילו לדבר על שיפוץ המקום, אך הקולנוע לא הזדקן בכבוד.
בשנים האחרונות ניהל יצחק משי את פעילות הקולנוע כמעט לבדו. הוא היה מקרין את הסרטים בעצמו, ואפילו נהג לייצר את הכרטיסים בעצמו על דף נייר, לקפל את הדף ולקרוע ממנו בזהירות את הכרטיסים…
את העליבות אליה הידרדר המקום, תיארה אלישבע זלצר "המשוטטת", שנקלעה לקולנוע "מוריה" באוקטובר 2012:
| הגענו למגרש חניה נטוש ולקופה שהפסיקה לתפקד מזמן. הקהל בגיל הזהב ברובו, מנה כ 10 איש. במזנון, שנראה כמטבח של בית ובו קומקום, סרוויז לבן, נס קפה, סמרטוט ועיתונים, עמד בעל הקולנוע ומסר לנו "כרטיסים" שצולמו במכונת צילום ונגזרו במספריים. הסכמתי איתו שזה רעיון מקורי. בשלב זה, החלטתי לתעד את החווייה. צילמתי גם את השירותים, שהם דגם אורגינלי לאופנת שנות החמישים. את ריח העובש החריף המכה בצופים הנכנסים לאולם – לא יכולתי לצלם. |
הגסיסה נמשכה עוד שנים.
באמצע 2015, התקלקלה מכונת ההקרנה, והקולנוע הושבת למספר חודשים.
בפברואר 2016 מספרת מבקרת אחרת:
| …רצינו לראות סרט בקולנוע מוריה, אך לא הצלחנו כי לא באו עוד צופים, ולזוג אחד, בעל בית הקולנוע לא רצה להקרין. חכינו יחד למבקרים נוספים ופטפטנו קצת. …הנה, עוד שתי בחורות… אולי נצליח בכל זאת לראות את הסרט. הבחורות באו לראות את המקום. הן סטודנטיות לארכיטקטורה, שבאו לעשות עבודה סמינריונית על הבנין. עשינו סיור יחד וקיבלנו הסברים על העבר והעתיד. סרט ראינו בקולנוע אחר בעיר. |
כרוניקה של גסיסה
לקראת הסוף, המקום היה מוזנח מאוד, ומספר הצופים הלך וירד. למי שהגיע לא היה ברור אם הסרט יוקרן או לא, והבעלים כבר לא הצליחו לשלם את שכר הדירה.
סדרת התמונות הבאה מתארת את תהליך הידרדרותו של קולנוע מוריה, תהליך שנראה כמו אלגוריה כואבת לזיקנה ולמוות.
ב-2015, סגר "סינמה קפה מוריה" סופית את שעריו.
חזית הקולנוע
הכניסה לקולנוע
הלובי
"סינמה קפה מוריה" (2022) • צילום: יורם כץ
האולם
אל הקוראים
אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
כמה עצובה הגסיסה הזאת.
תיקון חשוב (לי): מי שהפעיל את הקולנוע בראשיתו היו שלושת האחים אקרט: יעקב (אבא שלי), אורי ואוסקר. אליהם הצטרף לחלק מן התקופה, גם הגיס משה בירמן.
אנחנו הילדים בילינו שם שעות רבות.
תודה על ההערה.
אצור קשר איתך בהקדם ונדייק כל מה שדורש דיוק.
עם פתיחת הקולנוע, עלינו מבית הספר אליאנס בהדר בט״ו בשבט ונטענו את השתילים בצידו הצפוני. זה היה בשנת 1945(?)
בשנת 1958 כמדומני הוקרנה במוריה אחת הפירסומות הראשונות של מקום בילוי בכרמל. היה זה מר פורכהיימר הבעלים של הקפה המיתולוגי "גן רימון" באיזור הברושים קלר. הפירסומת היתה של סרט שחור לבן ובה מר פורכהיימר אמר במבטאו היקי הבולט " לפני שתלכו לישון הכנסו לגן רימון , פתוח כל ערב עד שתיים אחר חצות". כל כיתת המחזור הראשון של ביה"ס מגידו נהנתה מהפירסומת.
יש פה משהו שלא מסתדר לי מבחינת התאריכים. הבאת עדות של הזוג שרצה לראות את הסרט אבל לא הסכימו להקרין סרט רק בשבילם. וזה היה בפברואר 2016. ואחר כך כתבת שהקולנוע נסגר סופית ב-2015. אז מה נכון? 2015 או 2016?