קולנוע "מאי"
קולנוע "מאי" המפואר ברחוב חסן שוקרי 5, נבנה על ידי יעקב דוידון, ותוכנן על ידי האדריכל התל אביבי אריה לין (לילינפלד), ונפתח במאי 1947.
היה זה מבנה עגול, שצבע קירותיו ורוד בהיר, והיו בו כ-1,200 מקומות ישיבה באולם וביציע.
יעקב דוידון
יעקב דוידון עלה ארצה ב-1920, וחבר לקבוצת הבנאים הראשונה בחיפה, שהתגוררה בשכונת "נחלה" (איזור רחוב מיכאל של היום).
דוידון, שהיה נגוע בתחילת דרכו בחיידק התיאטרון, הוביל פלג של קבוצת הבנאים שעסק במקביל בבנייה ובתיאטרון. כך נולדה "הבמה הדרמתית – חיפה" – תיאטרון פועלים ספק מקצועי, ספק חובבני, שהציג מדי פעם באולם ראינוע "עדן", וגם נדד עם הצגותיו ברחבי הארץ.
המודל העסקי של הקבוצה היה פטנט עולמי – הכנסות מעבודת בנייה (ככל שהיו כאלה), והפסדים מפעילות התיאטרון. בסופו של דבר, נשארה הקבוצה ללא עבודה וללא תיאטרון, וחדלה מלהתקיים.
אחרי שנואש מתיאטרון, נדבק דוידון בחיידק הקולנוע. הוא הקים בשותפות עם טאנוס אג'ייל הערבי וסוקרט טוטלידס היווני את ראינוע ה"גן המשמח" בעיר התחתית.
אחרי מאורעות 1929, משנסגר "הגן המשמח", עבר דוידון לתל אביב, נכנס גם שם לענף הקולנוע, ובין השאר, ניהל בהצלחה את בתי הקולנוע "גן רינה" ו"בית העם".
כאן זה התחיל
באופן מפתיע, מתחיל סיפורו של קולנוע "מאי" כבר ב-2 לנובמבר 1921.
בשעת אחר צהריים מאוחרת של אותו יום, הגיע יעקב דוידון עם כל רכושו ("מזוודת-עץ ננסית ובה סדין, חולצה, ספרים מספר ואוסף מכתבים ותמונות שהיה יקר לי מאד") לתחנת הרכבת בחיפה, כדי להצטרף לקבוצת הבנאים שלו בשכונת "נחלה".
היה זה יום השנה להצהרת בלפור, וכשכזה, גם יום מועד לפורענות.
באותו בוקר צעדה בעיר הפגנה ערבית. במהלך פיזור התהלוכה על ידי המשטרה בכיכר חמרה (כיכר פריז של היום), נהרגו שני ערבים, וההמון יצא משליטה.
בהשתוללות שבאה לאחר מכן, נפצעו יהודים רבים בכל חלקי העיר, החנויות היהודיות נסגרו, ובערב ירד שקט מתוח על העיר.
כאשר התחיל דוידון לצעוד לכיוון שכונת "נחלה", עצרו אותו שני בחורים יהודים, והזהירו אותו שהליכה לשם כרוכה בסכנת מוות.
דוידון בחר להתעלם מן האזהרה והחל לצעוד במעלה ההר.
המרדף
את מה שקרה אחר כך, מתאר דוידון בספרו "היה היתה חיפה":
| הרחבתי את צעדיי במעלה ההר עד שהגעתי למדרגות המוליכות למעלה. …דרך החלונות בבקתות העלובות משני צידי המדרגות הרגשתי בפנים, אשר הציצו בי בחשדנות ובזעם רב. הייתי קרוב לקצה המדרגות, כאשר ראיתי לפניי ערבי גברתן בעל שפם מסתמר למעלה, עומד בשער אחד הבתים. (האיש) פקח את עיניו לרווחה, כאילו ראה בי צל בלהות ונרתע אחורנית בהתקרבי אליו. לבי דפק בי בחוזקה בעברי על ידו. עשיתי עצמי כאילו לא הרגשתי בו, ועליתי הלאה במעלה המדרגות. לפתע הרגשתי כי הוא הולך בעקבותיי… החשתי את צעדיי עוד יותר, אך אף הוא הרים את רגליו יותר ויותר… … למזלי, תמה פרשת המדרגות ויכולתי להתקדם ביתר קלות, אך לחרדתי, ראיתי את הערבי רץ אחריי, ובעקבותיו נראו עוד שניים באופק. בריצה פרועה הגעתי למעלה השביל. העפתי עין סביבי, וראיתי ממולי מחנה צבאי אנגלי, ולשמאלי שביל מתפתל לעבר בנין הטכניון הנשקף לי מרחוק. באותו רגע העריב היום, וחושך השתרר על פני הסביבה. בדמדומי ערב ראיתי לשמאלי מגרש רחב ידים. קפצתי מעבר לגדר הנמוכה, ושכבתי על פני האדמה. כעבור רגע ראיתי את הערבים עוברים על פניי בשביל הרחב. תודה לאל – הם לא הרגישו בי. שכבתי על המקום ופחדתי לזוז ממנו. מרחוק ראיתי אור בודד מעבר הטכניון וידעתי כיצד לחשב את דרכי בכיוונו… לאסוני, ראיתי פתאום את הערבים חוזרים ומתקרבים למקום מחבואי… …(הם) ישבו להם על הגדר, כשני מטרים ממקום מחבואי, הציתו סיגריות ושוחחו להם ביניהם, כאילו לא קרה דבר. שכבתי ופחדתי להזיז אבר. כה שכבתי זמן מה שנראה לי כנצח. עיניי התרגלו לחשכה… ראיתי שיח קטן לא הרחק ממני, והחלטתי לזחול אליו. לעולם לא אשכח רגעים אלה. עם כל צעד נצמדתי לאדמה יותר ויותר עד שהגעתי סוף סוף לשיח. …לבי דפק בי בחזקה, אך בראותי כי הערבים לא הרגישו בי, התרוממתי בשקט והתחלתי להתקדם לעבר האור הנראה לי מרחוק. …נתקלתי בסלעים ובשיחי דרדר שונים ונפצעתי במקומות שונים בגופי… אך המשכתי בדרכי המסוכנת קדימה, קדימה… נדמה היה כי הולך אני בדרך זו שעות על פני שעות. כוחותי עזבוני כמעט, אך אני המשכתי בדרכי. לבסוף נתקלתי בגדר אבנים גבוהה. טיפסתי עליה וראיתי לפני את קצה רחוב הרצל מלבין באופק… לאחר צעדים מספר, נתקלתי במשמר בחורים מקבוצת הבנאים… הוּבלתי בתופים ובמחולות לקבוצת הבנאים, כולי פצע וחבורה, וסמרטוטים במקום בגדים תלויים לי מעל גופי הרצוץ… |
המגרש
דוידון ממשיך ומתאר:
| בשבת הקרובה, הלכתי עם חבריי לחזות בשדה המערכה, באותו מגרש רחב ידים שהסתתרתי בו באותו לילה פטלי. משום מה נעשה לי מגרש זה. יקר, מאד מאד… אין זה כי רגש טמיר קשרני אליו באותה שעה גורלית, מעין רגש ידידות והוקרה לידיד זה, שהגיש לך את עזרתו הכנה והנמרצת ברגעי סכנת מוות… ולאחר חצי יובל שנים נבנה על מגרש זה בניין מהודר ומפואר, הרי הוא אולם "מאי" ברחוב חסן שוקרי אשר בעיר חיפה. |
הקולנוע של דוידון
ואכן, כ-25 שנים אחרי אותו ערב, חזר דוידון אל אותו מגרש, והפעם כאיש עסקים מבוסס בענף הקולנוע, כדי להקים שם את קולנוע "מאי".
לצורך הקמת הקולנוע שכר דוידון את שירותיו של האדריכל התל אביבי אריה לין (לילינפלד), שתכנן לו מבנה קולנוע יוצא דופן בצורתו.
דוידון גם נכנס להסכם עם קואופרטיב "השחרור" – קבוצת בנאים תל אביבית, שאחד מחבריה היה שמחה פרבשטיין.
פרבשטיין הציע לדוידון שהקואופרטיב יסייע לו בעבודות הבנייה, בתמורה לכך שאנשיו יועסקו בקולנוע בסיום העבודות.
כך אכן היה, ואנשי הקואופרטיב עברו לחיפה וסיימו את הקמת הקולנוע.
הבנייה ארכה כשנה והושקעו בה כ-110,000 לא"י.
פרבשטיין התחיל לעבוד בקולנוע "מאי" כמנהל חשבונות, ואף שמעולם לא הוכשר לכך, הצליח מאוד בתפקידו החדש.
בהמשך יבסס לעצמו פרבשטיין, צעד אחר צעד, מקום מכובד משלו בענף בתי הקולנוע החיפאי.
הפתיחה
הקולנוע נפתח בחגיגיות ב 15.05.1947, בהקרנת הסרט "אנה ומלך סיאם", עם איירין דאן ורקס האריסון.
בהזמנות אישיות לפתיחה החגיגית, כתב דוידון: "לכל אלה שעבדו, רקדו, רעבו ויצרו יחד בחיפה, שלוחה הזמנת חינם לטקס הפתיחה"
בערב הפתיחה הכריז אחד הדוברים כי "מאי" פירושו "מה אנחנו יכולים".
למחרת, דיווח "על המשמר" לקוראיו:
| קולנוע ,מאי" נפתח אמש קולנוע "מאי" נפתח אמש בהצגת "אנה ומלך סיאם". בניין הקולנוע מכיל כ-1200 מקומות, ועלה כ 110 אלף לירות. בקולנוע יש תאורה מיוחדת באור פלואורסצנטי, ויש בו אוורור וקירור. הקיר שממול לבמה מצופה לוחות אקוסטיים. הקירות שעביים 33 ס"מ, מונעים רעש מבחוץ. טרנספורמטור בבניין מיוחד מספק חשמל לצורכי הקולנוע. בכללו של דבר – שיכלולים רבים לעומת בתי קולנוע אחרים בארץ. בעל הבניין הוא י. דוידון (מנהל בתי הקולנוע "גן-רינה" ו"בית העם" בת"א). הקולנוע נבנה ביוזמת חיילים משוחררים, שהקימו קואופראטיב בהיותם בשבי. העובדים בו – 20 חיילים משוחררים – יהיו שותפים לרווחים. האדריכל – א. לילינפלד. |
לצידו של "מאי" נפתח גם "מאיון" – קולנוע קטן עם תכולה של כ-180 מושבים. בכך היה "מאי" לקולנוע הראשון שהציע לצופיו יותר מאולם אחד, וזאת יותר מ-30 שנה לפני הופעת בתי הקולנוע מרובי האולמות.
זמן קצר לאחר פתיחת הקולנוע, פרצו בחיפה המאורעות שקדמו למלחמת השחרור, והקולנוע, שעמד על הגבול בין שכונה יהודית לשכונה ערבית, הושבת למספר שבועות.
יוצאים לדרך
אחרי שנפתח מחדש, מיצב קולנוע "מאי" את עצמו במהירות בשורה הראשונה של בתי הקולנוע בחיפה, לצד "ארמון" ו"אורה".
מספר יעקב וייס בספרו "ילדות נשכחת":
| קולנוע מאי ניצב בעיבורה של העיר. מיקומו מול מלון וייס וליד גן הזכרון היה מעולה, כיון ששהינו בגן לפני או אחרי הסרט. הסרטים, שהוצגו בימי תפארתו, היו "מלחמה ושלום" על פי לב טולסטוי, "כפירי אריות" בכיכובו של מרלון ברנדו, "היום הארוך ביותר" עתיר כוכבים כשון קונרי, רוברט מיצ'ם וג'ון ויין, "עשרת הדיברות" – עם השחקן צ'רלסטון הסטון, "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק ועוד. בצידו השמאלי של המבנה היתה הכניסה לאולם הקטן, מאיון. על שום מימדיו, כינינו אותו: קופסת גפרורים. …היה מאד דחוס שם והסרטים שהוצגו בו היו מגירסאות ישנות ומיושנות. הן למאי והן למאיון לא ניתן היה להתפלח, והמוטו השגור בפינו היה: "שילמת – נכנסת". |
כפי שניתן לראות מן הכתוב, אחד המדדים החשובים של הילד יעקב וייס לאיכות הקולנוע, הייתה היכולת "להתפלח" לתוכו, תחביב שילדי חיפה של אותם זמנים הפגינו בו יצירתיות ומיומנות רבה.
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו ב"מאי"
- יולי 1947: "למי צלצלו הפעמונים" עם גרי קופר ואינגריד ברגמן
- אוקטובר 1947: "הסימפוניה הבלתי גמורה"
- נובמבר 1950: "טרזן ומעיין הקסמים"
- יולי 1951: "כל אנשי המלך"
- יוני 1953: "קוו ואדיס" – עם דבורה קר, רוברט טיילור
- מרץ 1954: "עבדי בבל"
- אוקטובר 1955 – "להבה ירוקה"
- מרץ 1956: "הלנה מטרויה"
- אפריל 1957: "סנדל הפלאים" עם לסלי קארון
- יוני 1957: "מלחמה ושלום" עם אודרי הפבורן והנרי פונדה
- פברואר 1958" "משחקי הפיז'מות" עם דוריס דיי
- נובמבר 1956: "מפגש בגשם" עם ג'ין וויימן
- אפריל 1958: "אנה קרנינה" עם גרטה גרבו
- אפריל 1959: "ורטיגו" של היצ'קוק
- מרץ 1960: "הירושימה אהובתי"
- יוני 1960: "החיים המתוקים" (פליני) – עם אניטה אקברג ומרצ'לו מאסטרויאני
- מרץ 1962: "סטלג 17" עם וויליאם הולדן
- אוקטובר 1962: "עץ או פלסטיין"
- אפריל 1963: "עשרת הדיברות"
- יוני 1963: "האקדחן מריו" עם אנטוני קווין, "איש הציפורים מאלקטרז" עם ברט לנקסטר
- אוקטובר 1963:"אירמה לה דוס" עם שירלי מקליין וג'ק למון
- אפריל 1964: "הפרופסור המטורף"
- יוני 1964: "ורטיגו" של היצ'קוק
- יולי 1964: "אולי תרדו שם"
- ספטמבר 1964: "דליה והמלחים" של מנחם גולן
- מאי 1965: "חור בלבנה"
- יוני 1966: "השוטר מניו יורק"
- דצמבר 1966: "צילו של ענק" עם קירק דאגלס
- ינואר 1967: "האם פריז בוערת"
- מרץ 1967: "גבר ואשה" של קלוד ללוש
- יוני 1967: "אשה בכל נמל" עם אלק גינס
- יולי 1967: "אלפי"
- ספטמבר 1967: "דו קרב באלדורדו"
- אוקטובר 1967: "אתה חי רק פעמיים" עם שון קונר'
- אפריל 1968: "ששת הימים"
- מאי 1968: "מרד הנעורים" עם ג'יימס דין ונטלי ווד
- דצמבר 1968: "בנג'מין"
- אוגוסט 1971: "אני ירושלמי" עם יהורם גאון
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו ב"מאיון"
- יולי 1950: "הפנינה"
- נובמבר 1950: "צ'ייקובסקי"
- יולי 1951: "בוב דרוך לקרב"
- אוגוסט 1960: "המלך מתיה הראשון"
- נובמבר 1962: "עץ או פלסטיין"
- אפריל 1963: "אף מילה למורגנשטרן"
- יוני 1963: "דני השובב"
- נובמבר 1963: "רבקה" של היצ'קוק
- ספטמבר 1964: "סביב לעולם ב-80 יום" עם דייויד ניבן
- יולי 1965: "סלאח שבתי" עם טופול
- אוגוסט 1965: "אנג'ליק"
- ינואר 1966: "לילות קזבלנקה"
הסוף
קולנוע "מאי" היה הקולנוע הרביעי בחיפה (אחרי "תכלת", "חיפה" ו"תמר" שנשרף) שנסגר מאז פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית.
בנובמבר 1971, נשלחו מכתבי פיטורין לעשרת העובדים האחרונים, וחודש לאחר מכן, סגר הקולנוע את שעריו.
ב-1973 נהרס הקולנוע, ועל השטח הוקם בניין משרדים.
אל הקוראים
אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
נהדר מחזיר אותי לימי הילדות
כל הכבוד ליורם כץ שמשחזר בצורה בלתי רגילה את היסטוריית בתי הקולנוע בעירנו חיפה ובצורה כה מיוחדת וכה מעמיקה ויסודית, וכל זאת למען שימורה של ההיסטוריה הכה מיוחדת שהייתה לכולנו, והכל למען המורשת החיפאית, שכל הדורות הבאים אחרינו יוכלו ליהנות גם מסיפורי העבר של העיר חיפה, אותם לא ניתן לשכוח !
הכיכר לפני הקולנוע היתה המקום המועדף ע"י מנחם בגין לאסיפות העם שערך בחיפה. הקרבה לסניף "חירות" הסמוך לא הזיקה .
תודה ליורם על הסיפור המרתק. לא הכרתי אותו, אבל בקולנוע בקרתי פעמים רבות. זוכר היטב את "עשרת הדיברות", אבל זוכר יותר את הסרט "ויוה מריה" עם שתי היפיפיות ז'אן מורו ובריג'יט ברדו.
התמזל לי וגרתי ברחוב חסן שוקרי ליד קולנוע מאי/מאיון. המסריטים הכירו אותי והייתי מוזמנת לראות את הסרטים של חוזליטו מחדר המסריט למעלה, ומלמעלה גם ראיתי את החצר של לג בעומר (היום מגרש חניה) והבית שלי וכו, המרפסת (שנקראה גשר)שתמיד היתה שטופה שמש.
המדרגות הרחבות והמבוא הנהדר היו מגרש הסקטים הראשון שלי, לפני שהצטרפתי לקבוצה ה״מקצועית״ של יורדן מקרית אליעזר/ליד קולנוע תמר (סיפור אחר). מדרגות ומבוא ״השיש״ היו הרבה יותר נעימים להחלקה.
ב-1970 בערך, בדרך הביתה מבסיס חיל הים, ולגמרי במקרה, ראיתי איך הורסים לי את ילדותי היפה ובנין מאי/מאיון הופך למשהו מפלצתי, עם פינות חדות וחסר חן.
עוד שכית חמדה חיפאית שהפכה לאבק ומשרדים שכוחים.
כל הכבוד ליורם כץ על מחקריו
שמחה פרבשטיין, המוזכר בכתבה, הוא אביה של מרים (מירה) פרבשטיין, אלמנתו של שלדון אדלסון, היא המו"לית ובעלי "ישראל היום".
מכרתי ארטיק בקולנוע מאי בגיל 10,בסרט "גבר ואישה".
גרתי מאחורי הקולנוע ברחוב אמיר, ולראות סרטים זו היתה חויה מדהימה כילד ובאין טלויזיה.
תודה על הכתבה
סיפור מרתק!