חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הספר "ימים של גאולה" לוקח אתכם למסע אל ילדות בחיפה של שנות ה-50 וה-60. בקנייה באתר: 70 ש"ח באיסוף עצמי, 90 ש"ח במשלוח.

פרק 17 • קולנוע "מאי"\"מאיון"

קולנוע "מאי" • איור: ד"ר דוד בראון
קולנוע "מאי" • איור: ד"ר דוד בראון

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה

אלבום בתי הקולנוע - הצטרף לפרויקט מימון המונים

קח חלק בהוצאת אלבום "בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה", והבטח לעצמך עותק של האלבום המתעד את כל 35 בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה מאז 1919, והמכיל טקסטים, תצלומים, מפות, מסמכים ואת האיורים המרהיבים של ד"ר דוד בר און. לתמיכה בפרויקט, אנא הקש על הקישור שלמטה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

קולנוע "מאי"

קולנוע "מאי" המפואר ברחוב חסן שוקרי 5, נבנה על ידי יעקב דוידון, ותוכנן על ידי  האדריכל התל אביבי אריה לין (לילינפלד), ונפתח במאי 1947.

אתר קולנוע "מאי" • המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל
אתר קולנוע "מאי" • המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל

היה זה מבנה עגול, שצבע קירותיו ורוד בהיר, והיו בו כ-1,200 מקומות ישיבה באולם וביציע.

אולם קולנוע "מאי" (1947) • צלם לא ידוע
אולם קולנוע "מאי" (1947) • צלם לא ידוע

יעקב דוידון

יעקב דוידון עלה ארצה ב-1920, וחבר לקבוצת הבנאים הראשונה בחיפה, שהתגוררה בשכונת "נחלה" (איזור רחוב מיכאל של היום).

דוידון, שהיה נגוע בתחילת דרכו בחיידק התיאטרון, הוביל פלג של קבוצת הבנאים שעסק במקביל בבנייה ובתיאטרון. כך נולדה "הבמה הדרמתית – חיפה" – תיאטרון פועלים ספק מקצועי, ספק חובבני, שהציג מדי פעם באולם ראינוע "עדן", וגם נדד עם הצגותיו ברחבי הארץ.

המודל העסקי של הקבוצה היה פטנט עולמי – הכנסות מעבודת בנייה (ככל שהיו כאלה), והפסדים מפעילות התיאטרון. בסופו של דבר, נשארה הקבוצה ללא עבודה וללא תיאטרון, וחדלה מלהתקיים.

אחרי שנואש מתיאטרון, נדבק דוידון בחיידק הקולנוע. הוא הקים בשותפות עם טאנוס אג'ייל הערבי וסוקרט טוטלידס היווני את ראינוע ה"גן המשמח" בעיר התחתית.

אחרי מאורעות 1929, משנסגר "הגן המשמח", עבר דוידון לתל אביב, נכנס גם שם לענף הקולנוע, ובין השאר, ניהל בהצלחה את בתי הקולנוע "גן רינה" ו"בית העם".

יעקב דוידון • מתוך ספרו "אהבה מאונס" , הוצאת "ביתן", 1983
יעקב דוידון • מתוך ספרו "אהבה מאונס" , הוצאת "ביתן", 1983

כאן זה התחיל

באופן מפתיע, מתחיל סיפורו של קולנוע "מאי" כבר ב-2 לנובמבר 1921.

בשעת אחר צהריים מאוחרת של אותו יום, הגיע יעקב דוידון עם כל רכושו ("מזוודת-עץ ננסית ובה סדין, חולצה, ספרים מספר ואוסף מכתבים ותמונות שהיה יקר לי מאד")  לתחנת הרכבת בחיפה, כדי להצטרף לקבוצת הבנאים שלו בשכונת "נחלה".

תחנת רכבת מזרח בחיפה (1925) •  צילום: אברשה ברמן
תחנת רכבת מזרח בחיפה (1925) • צילום: אברשה ברמן

היה זה יום השנה להצהרת בלפור, וכשכזה, גם יום מועד לפורענות.

באותו בוקר צעדה בעיר הפגנה ערבית. במהלך פיזור התהלוכה על ידי המשטרה בכיכר חמרה (כיכר פריז של היום), נהרגו שני ערבים, וההמון יצא משליטה.

בהשתוללות שבאה לאחר מכן, נפצעו יהודים רבים בכל חלקי העיר, החנויות היהודיות נסגרו, ובערב ירד שקט מתוח על העיר.

כאשר התחיל דוידון לצעוד לכיוון שכונת "נחלה", עצרו אותו שני בחורים יהודים, והזהירו אותו שהליכה לשם כרוכה בסכנת מוות.

דוידון בחר להתעלם מן האזהרה והחל לצעוד במעלה ההר.

המרדף

את מה שקרה אחר כך, מתאר דוידון בספרו "היה היתה חיפה":

הרחבתי את צעדיי במעלה ההר עד שהגעתי למדרגות המוליכות למעלה.
…דרך החלונות בבקתות העלובות משני צידי המדרגות הרגשתי בפנים, אשר הציצו בי בחשדנות ובזעם רב.
הייתי קרוב לקצה המדרגות, כאשר ראיתי לפניי ערבי גברתן בעל שפם מסתמר למעלה, עומד בשער אחד הבתים.
(האיש) פקח את עיניו לרווחה, כאילו ראה בי צל בלהות ונרתע אחורנית בהתקרבי אליו.
לבי דפק בי בחוזקה בעברי על ידו. עשיתי עצמי כאילו לא הרגשתי בו, ועליתי הלאה במעלה המדרגות.
לפתע הרגשתי כי הוא הולך בעקבותיי…
החשתי את צעדיי עוד יותר, אך אף הוא הרים את רגליו יותר ויותר…

למזלי, תמה פרשת המדרגות ויכולתי להתקדם ביתר קלות, אך לחרדתי, ראיתי את הערבי רץ אחריי, ובעקבותיו נראו עוד שניים באופק.
בריצה פרועה הגעתי למעלה השביל.
העפתי עין סביבי, וראיתי ממולי מחנה צבאי אנגלי, ולשמאלי שביל מתפתל לעבר בנין הטכניון הנשקף לי מרחוק.
באותו רגע העריב היום, וחושך השתרר על פני הסביבה.
בדמדומי ערב ראיתי לשמאלי מגרש רחב ידים. קפצתי מעבר לגדר הנמוכה, ושכבתי על פני האדמה.
כעבור רגע ראיתי את הערבים עוברים על פניי בשביל הרחב.
תודה לאל – הם לא הרגישו בי.
שכבתי על המקום ופחדתי לזוז ממנו. מרחוק ראיתי אור בודד מעבר הטכניון וידעתי כיצד לחשב את דרכי בכיוונו…
לאסוני, ראיתי פתאום את הערבים חוזרים ומתקרבים למקום מחבואי…
…(הם) ישבו להם על הגדר, כשני מטרים ממקום מחבואי, הציתו סיגריות ושוחחו להם ביניהם, כאילו לא קרה דבר.
שכבתי ופחדתי להזיז אבר. כה שכבתי זמן מה שנראה לי כנצח. עיניי התרגלו לחשכה…
ראיתי שיח קטן לא הרחק ממני, והחלטתי לזחול אליו.
לעולם לא אשכח רגעים אלה. עם כל צעד נצמדתי לאדמה יותר ויותר עד שהגעתי סוף סוף לשיח.
…לבי דפק בי בחזקה, אך בראותי כי הערבים לא הרגישו בי, התרוממתי בשקט והתחלתי להתקדם לעבר האור הנראה לי מרחוק.
…נתקלתי בסלעים ובשיחי דרדר שונים ונפצעתי במקומות שונים בגופי… אך המשכתי בדרכי המסוכנת קדימה, קדימה…
נדמה היה כי הולך אני בדרך זו שעות על פני שעות. כוחותי עזבוני כמעט, אך אני המשכתי בדרכי.
לבסוף נתקלתי בגדר אבנים גבוהה. טיפסתי עליה וראיתי לפני את קצה רחוב הרצל מלבין באופק…
לאחר צעדים מספר, נתקלתי במשמר בחורים מקבוצת הבנאים…
הוּבלתי בתופים ובמחולות ‏לקבוצת הבנאים, כולי פצע וחבורה, וסמרטוטים במקום בגדים תלויים לי מעל גופי הרצוץ…

המגרש

דוידון ממשיך ומתאר:

בשבת הקרובה, הלכתי עם חבריי לחזות בשדה המערכה, באותו מגרש רחב ידים שהסתתרתי בו באותו לילה פטלי.
משום מה נעשה לי מגרש זה. יקר, מאד מאד…
אין זה כי רגש טמיר קשרני אליו באותה שעה גורלית, מעין רגש ידידות והוקרה לידיד זה, שהגיש לך את עזרתו הכנה והנמרצת ברגעי סכנת מוות…
ולאחר חצי יובל שנים נבנה על מגרש זה בניין מהודר ומפואר, הרי הוא אולם "מאי" ברחוב חסן שוקרי אשר בעיר חיפה. 
דוידון חוגג ב"מאי" את ההוצאה השנייה של ספרו "היה היתה חיפה" (1948) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים
דוידון חוגג ב"מאי" את ההוצאה השנייה של ספרו "היה היתה חיפה" (1948) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים

הקולנוע של דוידון

ואכן, כ-25 שנים אחרי אותו ערב, חזר דוידון אל אותו מגרש, והפעם כאיש עסקים מבוסס בענף הקולנוע, כדי להקים שם את קולנוע "מאי".

המגרש של דוידון - תצ"א מסוף שנות ה-1930 (ניתן לזהות בפינה השמאלית העליונה את קולנוע "ארמון") • Harvard University, Judaica Division. Widener Library Harvard College Library
המגרש של דוידון – תצ"א מסוף שנות ה-1930 (ניתן לזהות בפינה השמאלית העליונה את קולנוע "ארמון") • Harvard University, Judaica Division. Widener Library Harvard College Library

לצורך הקמת הקולנוע שכר דוידון את שירותיו של האדריכל התל אביבי אריה לין (לילינפלד), שתכנן לו מבנה קולנוע יוצא דופן בצורתו.

דוידון גם נכנס להסכם עם קואופרטיב "השחרור" – קבוצת בנאים תל אביבית, שאחד מחבריה היה שמחה פרבשטיין.

פרבשטיין הציע לדוידון שהקואופרטיב יסייע לו בעבודות הבנייה, בתמורה לכך שאנשיו יועסקו בקולנוע בסיום העבודות.

כך אכן היה, ואנשי הקואופרטיב עברו לחיפה וסיימו את הקמת הקולנוע.

הבנייה ארכה כשנה והושקעו בה כ-110,000 לא"י.

קולנוע "מאי" בבנייה (1946) • אוסף זמירה וחיים פלד • צלם לא ידוע
קולנוע "מאי" בבנייה (1946) • אוסף זמירה וחיים פלד • צלם לא ידוע

פרבשטיין התחיל לעבוד בקולנוע "מאי" כמנהל חשבונות, ואף שמעולם לא הוכשר לכך, הצליח מאוד בתפקידו החדש.

בהמשך יבסס לעצמו פרבשטיין, צעד אחר צעד, מקום מכובד משלו בענף בתי הקולנוע החיפאי.

הפתיחה

הקולנוע נפתח בחגיגיות ב 15.05.1947, בהקרנת הסרט "אנה ומלך סיאם", עם איירין דאן ורקס האריסון.

בהזמנות אישיות לפתיחה החגיגית, כתב דוידון: "לכל אלה שעבדו, רקדו, רעבו ויצרו יחד בחיפה, שלוחה הזמנת חינם לטקס הפתיחה"

ההכרזה על פתיחת קולנוע "מאי" (1947) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים
ההכרזה על פתיחת קולנוע "מאי" (1947) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים

בערב הפתיחה הכריז אחד הדוברים כי "מאי" פירושו "מה אנחנו יכולים".

למחרת, דיווח "על המשמר" לקוראיו:

קולנוע ‏ ,מאי" נפתח אמש
קולנוע ‏ "מאי" נפתח אמש בהצגת "אנה ומלך סיאם".
בניין הקולנוע מכיל כ-1200 מקומות, ועלה כ 110 אלף לירות.
בקולנוע ‏ יש תאורה מיוחדת באור פלואורסצנטי, ויש בו אוורור וקירור.
הקיר שממול לבמה מצופה לוחות אקוסטיים. הקירות שעביים 33 ס"מ, מונעים רעש מבחוץ.
טרנספורמטור בבניין מיוחד מספק חשמל לצורכי הקולנוע.
בכללו של דבר – שיכלולים רבים לעומת בתי קולנוע אחרים בארץ.
בעל הבניין הוא ‏ י. דוידון (מנהל בתי הקולנוע "גן-רינה"  ו"בית העם" בת"א).
הקולנוע נבנה ביוזמת חיילים משוחררים, שהקימו קואופראטיב בהיותם בשבי.
העובדים בו – 20 חיילים משוחררים – יהיו שותפים לרווחים.
האדריכל – א. לילינפלד.

לצידו של "מאי" נפתח גם "מאיון" – קולנוע קטן עם תכולה של כ-180 מושבים. בכך היה "מאי" לקולנוע הראשון שהציע לצופיו יותר מאולם אחד, וזאת יותר מ-30 שנה לפני הופעת בתי הקולנוע מרובי האולמות.

"מאי" (1950) ו"מאיון" (בפינה השמאלית התחתונה) • צלם לא ידוע
"מאי" (1950) ו"מאיון" (בפינה השמאלית התחתונה) • צלם לא ידוע

זמן קצר לאחר פתיחת הקולנוע, פרצו בחיפה המאורעות שקדמו למלחמת השחרור, והקולנוע, שעמד על הגבול בין שכונה יהודית לשכונה ערבית, הושבת למספר שבועות.

שירלי טמפל ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים
שירלי טמפל ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים
 לורל והארדי ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים
לורל והארדי ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים
כרזה לסרט העברי "דמעת הנחמה הגדולה" ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים • פרט מעניין - הכרזה מדברת על "הולדת המדינה העברית" כחמישה חודשים לפני הכרזתה
כרזה לסרט העברי "דמעת הנחמה הגדולה" ב"מאי" (1947) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים • פרט מעניין – הכרזה מדברת על "הולדת המדינה העברית" כחמישה חודשים לפני הכרזתה

יוצאים לדרך

אחרי שנפתח מחדש, מיצב קולנוע "מאי" את עצמו במהירות בשורה הראשונה של בתי הקולנוע בחיפה, לצד "ארמון" ו"אורה".

על חורבות גטו ורשה (1948) • אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
על חורבות גטו ורשה (1948) • אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
כרזה לסרטים ב"מאי" (1948) • אוסף האפמרה - הספרייה הלאומית, ירושלים
כרזה לסרטים ב"מאי" (1948) • אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, ירושלים
יעקב ושושנה דוידון (במרכז) בפתיחת הסרט "ז'אן דארק" (1949) • באדיבות זמירה וחיים פלד • צלם לא ידוע
יעקב ושושנה דוידון (במרכז) בפתיחת הסרט "ז'אן דארק" (1949) • באדיבות זמירה וחיים פלד • צלם לא ידוע

מספר יעקב וייס בספרו "ילדות נשכחת":

קולנוע מאי ניצב בעיבורה של העיר.
מיקומו מול מלון וייס וליד גן הזכרון היה מעולה, כיון ששהינו בגן לפני או אחרי הסרט.
הסרטים, שהוצגו בימי תפארתו, היו "מלחמה ושלום" על פי לב טולסטוי, "כפירי אריות" בכיכובו של מרלון ברנדו, "היום הארוך ביותר" עתיר כוכבים כשון קונרי, רוברט מיצ'ם וג'ון ויין, "עשרת הדיברות" – עם השחקן צ'רלסטון הסטון, "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק ועוד.
בצידו השמאלי של המבנה היתה הכניסה לאולם הקטן, מאיון.
על שום מימדיו, כינינו אותו: קופסת גפרורים.
…היה מאד דחוס שם והסרטים שהוצגו בו היו מגירסאות ישנות ומיושנות.
הן למאי והן למאיון לא ניתן היה להתפלח, והמוטו השגור בפינו היה: "שילמת – נכנסת".

כפי שניתן לראות מן הכתוב, אחד המדדים החשובים של הילד יעקב וייס לאיכות הקולנוע, הייתה היכולת "להתפלח" לתוכו, תחביב שילדי חיפה של אותם זמנים הפגינו בו יצירתיות ומיומנות רבה.

מכירת כרטיסים ב"בית המכבי" עם הדמיה של קולנוע "מאי" (1953) • צילום: בוריס וינוגרד
מכירת כרטיסים ב"בית המכבי" עם הדמיה של קולנוע "מאי" (1953) • צילום: בוריס וינוגרד
כרטיס ליציע קולנוע "מאי" (שנות ה-1950) • אוסף שושנה וירמיהו (ירי) רימון • באדיבות מוזיאון העיר חיפה
כרטיס ליציע קולנוע "מאי" (שנות ה-1950) • אוסף שושנה וירמיהו (ירי) רימון • באדיבות מוזיאון העיר חיפה
כרטיס לקולנוע "מאי" (שנות ה-1960)  • אוסף יעקב וייס
כרטיס לקולנוע "מאי" (שנות ה-1960) • אוסף יעקב וייס
קולנוע "מאי" (1965) • צלם לא ידוע
קולנוע "מאי" (1965) • צלם לא ידוע

רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו ב"מאי"

רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו ב"מאיון"

קולנוע "מאי" • איור: ד"ר דוד בראון
קולנוע "מאי" • איור: ד"ר דוד בראון

הסוף

קולנוע "מאי" היה הקולנוע הרביעי בחיפה (אחרי "תכלת", "חיפה" ו"תמר" שנשרף) שנסגר מאז פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית.

בנובמבר 1971, נשלחו מכתבי פיטורין לעשרת העובדים האחרונים, וחודש לאחר מכן, סגר הקולנוע את שעריו.

ב-1973 נהרס הקולנוע, ועל השטח הוקם בניין משרדים.

אתר קולנוע "מאי" (2022) • צילום: יורם כץ
אתר קולנוע "מאי" (2022) • צילום: יורם כץ

אל הקוראים

אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם
להודיע ​​על
guest

9 Comments
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצביעו
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות
יוסף
יוסף
1 שנה לפני

נהדר מחזיר אותי לימי הילדות

עוזי אברהם
עוזי אברהם
1 שנה לפני

כל הכבוד ליורם כץ שמשחזר בצורה בלתי רגילה את היסטוריית בתי הקולנוע בעירנו חיפה ובצורה כה מיוחדת וכה מעמיקה ויסודית, וכל זאת למען שימורה של ההיסטוריה הכה מיוחדת שהייתה לכולנו, והכל למען המורשת החיפאית, שכל הדורות הבאים אחרינו יוכלו ליהנות גם מסיפורי העבר של העיר חיפה, אותם לא ניתן לשכוח !

זלמן
זלמן
1 שנה לפני

הכיכר לפני הקולנוע היתה המקום המועדף ע"י מנחם בגין לאסיפות העם שערך בחיפה. הקרבה לסניף "חירות" הסמוך לא הזיקה .

דב פוקס
דב פוקס
11 חודשים לפני

תודה ליורם על הסיפור המרתק. לא הכרתי אותו, אבל בקולנוע בקרתי פעמים רבות. זוכר היטב את "עשרת הדיברות", אבל זוכר יותר את הסרט "ויוה מריה" עם שתי היפיפיות ז'אן מורו ובריג'יט ברדו.

רותי אקדיש
רותי אקדיש
11 חודשים לפני

התמזל לי וגרתי ברחוב חסן שוקרי ליד קולנוע מאי/מאיון. המסריטים הכירו אותי והייתי מוזמנת לראות את הסרטים של חוזליטו מחדר המסריט למעלה, ומלמעלה גם ראיתי את החצר של לג בעומר (היום מגרש חניה) והבית שלי וכו, המרפסת (שנקראה גשר)שתמיד היתה שטופה שמש.
המדרגות הרחבות והמבוא הנהדר היו מגרש הסקטים הראשון שלי, לפני שהצטרפתי לקבוצה ה״מקצועית״ של יורדן מקרית אליעזר/ליד קולנוע תמר (סיפור אחר). מדרגות ומבוא ״השיש״ היו הרבה יותר נעימים להחלקה.
ב-1970 בערך, בדרך הביתה מבסיס חיל הים, ולגמרי במקרה, ראיתי איך הורסים לי את ילדותי היפה ובנין מאי/מאיון הופך למשהו מפלצתי, עם פינות חדות וחסר חן.
עוד שכית חמדה חיפאית שהפכה לאבק ומשרדים שכוחים.

רון
רון
11 חודשים לפני

כל הכבוד ליורם כץ על מחקריו

אבי
אבי
11 חודשים לפני

שמחה פרבשטיין, המוזכר בכתבה, הוא אביה של מרים (מירה) פרבשטיין, אלמנתו של שלדון אדלסון, היא המו"לית ובעלי "ישראל היום".

יעקוב כהן
יעקוב כהן
8 חודשים לפני

מכרתי ארטיק בקולנוע מאי בגיל 10,בסרט "גבר ואישה".
גרתי מאחורי הקולנוע ברחוב אמיר, ולראות סרטים זו היתה חויה מדהימה כילד ובאין טלויזיה.
תודה על הכתבה

דימה
דימה
8 חודשים לפני

סיפור מרתק!

באותו נושא...

9
0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x