תודה לאתמר רוטלוי, שכהרגלו, סיפק חומרים חשובים שעזרו בהכנת המאמר הזה.
הקדמה
כמה מבתי הקולנוע השכונתיים של חיפה התחילו את דרכם כמרכזי תרבות ו"בתי עם", שמילאו את צרכי החברה והתרבות הבסיסיים ביותר של השכונות. סיפורם של בתי הקולנוע הללו שלוב באופן עמוק בסיפורן של השכונות בתוכן קמו.
בדרך כלל, הוקמו המרכזים הללו בתמיכה של הסתדרות העובדים, שהייתה מן הגופים המובילים של היישוב לפני הקמת המדינה.
כאלה היו קולנוע "אמפיתיאטרון" בהדר הכרמל בסוף שנות ה-1920, ו"מוריה" על רכס הכרמל בשנות ה-1940.
"עממי", ברחוב הגליל 99 בנוה שאנן, הוא, במידה רבה, עוד בית קולנוע כזה, והדרך שעבר לאורך השנים, מזכירה את דרכו של קולנוע "מוריה".
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, "סינמה קפה עממי", הוא הקולנוע השכונתי הפעיל האחרון בחיפה.
נוה שאנן
שכונת נוה שאנן הוקמה ב-1922 על שטח שכונה "כרמל אל אחמר" (הכרמל האדום) בגלל צבע אדמתו, באותה שנה, מנתה השכונה כ-25 בתים וכ-100 נפשות.
באותם ימים, היה היישוב בארץ תחת הרושם של מאורעות תל חי, ששיאם היה ב-1 במרץ 1920 בקרב על תל חי שהפך לסמל, והסתיים במותם של שישה ובהם יוסף טרומפלדור.
המאורעות הללו התבטאו בשמות הרחובות "הגליל" ו"טרומפלדור" בשכונה החדשה, ובהמשך גם בשם בית הספר "תל חי".
ב-1931 מנו תושבי השכונה ב-700 נפשות. בשנה זאת הוקם לצרכי הציבור "בית העם" הראשון של נוה שאנן ברחוב הגליל, לא הרחק ממגדל המים. היה זה מבנה הציבור הראשון שהוקם בשכונה, ושכנה בו גם הספריה השכונתית.
בשנות ה-1930 עלה לארץ אבא זיו מריגה, לטביה, והשתקע בחיפה. יחד עם יוסף כצנלבוגן, הקים זיו את חברת "בוני חיפה" ורכש כ-300 דונמים מערבים ומקהילת ציון אמריקאית. השטח הזה (שכונת זיו, יזרעאליה ועוד) הרחיב מאוד את תחומה של השכונה, והגדיל את אוכלוסיתה, שמנתה ב-1938 כבר כ-1,100 נפשות.
השכונה המשיכה לגדול, וריחוקה ממרכז העיר חיפה (שכונת הדר הכרמל), התחיל להכביד על התושבים שצרכו שירותים רבים בלב העיר.
הוועד נאבק על מחירי התחבורה הציבורית באוטובוסים, וב-16.5.1945 הצליח לסכם מחיר קבוע ומוסכם: כרטיס מנוי בן 6 נסיעות להדר, הלוך ושוב, עלה לתושב השכונה 300 מא"י (מיל ארץ ישראלי).
רוצים קולנוע
אך כל זה לא פתר את הצורך בשירותים מקומיים.
על וילי הפלר, תושב השכונה הוטל להשיג רישיון לפתיחת קולנוע בעיריית חיפה. ב-5.9.1945, הודיע הפלר לוועד כי "אין כל סיכוי לקבל רישיון להצגת קולנוע בבית העם", ולכן הוא מציע לסדר אמפיתיאטרון במגרש בית הפועלים.
בסיכומו של דבר, לאחר פגישה עם מיוחדת עם ליונל ווטסון, מהנדס העיר, השיג הוועד אישור לפתיחת קולנוע. ווטסון הסכים, באופן יוצא מן הכלל, להרשות הקרנת סרטים ב'בית העם', ובתנאי שיוסר הגג ויותקן גג אחר ושיסודרו ענייני האינסטלציה.
אבל כעת כבר שידרג וועד נוה שאנן את שאיפותיו, וב-1945 הקצה מגרש לבניין הסתדרות חדש. בשנת 1946, הוגשה תוכנית מבנה ציבור חדש -"בית הפועלים" – שתוכנן ע"י האדריכל דוד לסקוב ו"חברת המהנדס בע"מ" מחיפה.
ב-15 לאוקטובר 1946, בשעה 4 אחרי הצהריים, התקיים טקס הנחת אבן הפינה ל"בית הפועלים" החדש, ובנייתו הסתיימה ב-1948.
הקומה הראשונה של המבנה, שהיה בבעלות מועצת פועלי חיפה, הכילה את הקולנוע שלימים ייקרא "עממי", עם תפוסה של כ-300 מקומות ישיבה.
להבדיל מבתי הקולנוע הגדולים של התקופה, בניין הקולנוע בנוה שאנן היה בעל ממדים פיזיים קטנים והשתלב יפה במירקם המבנים שסביבו.
בקומה השנייה שכנו מועצת הפועלים והספרייה השכונתית, שנדדה מ"בית העם" הישן, וזכתה לבית חדש. הספרייה נקראה כעת ע"ש אביגיל וינברנד, תלמידת בית הספר "תל חי" וילידת נו"ש.
אביגייל צעדה ב 13.8.1946 עם אמה, בתהלוכת הפגנה נגד גירוש מעפילים לקפריסין שהתבצע באותו בוקר. ההפגנה התקיימה למרות העוצר שהכריזו הבריטים, ובמהלכה ירו חיילים בריטים על המפגינים. שלושה בני נוער נהרגו, וביניהם אביגיל.
"עממי" יוצא לדרך
איננו יודעים מי תפעל את הקולנוע בשנתו הראשונה, אך קרוב ל-40 שנה, מ-1949 ועד 1988, הפעילה אותו משפחת וייסמן.
האב, יוסף וייסמן, הפעיל את הקולנוע משנת 1949, בשותפות עם זאב צ'יאנורשווילי. בשלב מסוים, הרחיבו השותפים את אולם הקולנוע הקטן והכפילו את תפוסתו ל-600 מקומות ישיבה.
וייסמן, נגן פסנתר מוכשר, שלפני עלייתו ארצה מפולין נהג ללוות סרטים אילמים בנגינתו, נהג לשבת ליד הפסנתר, שהיה ממוקם מאחורי הבמה, ולהנעים את זמנו של הצוות.
מספר אלכס רינגר, שגר בשכונת 'זיו':
| "עממי" הוא הקולנוע של ילדותי, ובו ראיתי את סרטי הילדות של ראשית שנות ה־50, כאשר סרטי ׳טרזן׳, ׳לאסי שובי הביתה׳ וקלאסיקות היו החביבים עלי. בחצר ליד הקולנוע היינו מוצאים שאריות פילמים שקוצצו מהסרט, בשל קריעה במהלך ההקרנה, ואולי בשל ״צנזורה״ מטעם. מנהל הקולנוע וייסמן מכר כרטיסים בקופה, ואשתו היתה היתה מקבלת פנינו בכניסה לאולם, ותולשת את הביקורת בכרטיס. בשנות ה־60, אחרי שהיה כבר לנו טלפון בבית, נהג וייסמן לשמור להוריי כרטיסים שהזמינו. בשנים הראשונות, הוקרן התרגום משמאל לתצוגת הסרט במכונת הקרנה נפרדת. הכתוביות נכתבו בציפורן בטוש שחור על צלולויד. לקולנוע "עממי" היה גם יציע – חדר לצד חדר ההקרנה ממנו אפשר היה להשקיף על הסרט. בימי הקיץ הלוהטים היינו עולים לגג בית הקולנוע בקומה שניה להקרנת סרט, וזו חוויה שלא אשכח. בקומה זו שכנה גם ספריית נווה שאנן, ומזכירות ההסתדרות שבראשה עמד מר רייפר. |
"עממי" אירח מדי פעם גם מופעים, ובמאי 1967 אירח מופע משותף של "להקות הצמרת של הזמר הישראלי: "החלונות הגבוהים", שלישיית גשר הירקון" ו"הדודאים" בהנחייתו של מוטי גלעדי.
בני המשפחה עזרו בהפעלת הקולנוע כקופאים, מקרינים וסדרנים. אחרי פטירת האב יוסף ב-1971, תפסה אלמנתו בתיה את מקומו לצידו של צ'יאנורשווילי, והשניים פנו לחברת "תיאטראות ישראל" של משפחת גרידינגר לצורך אספקת סרטים.
בתחילת שנות ה-80, אחרי פטירתה של בתיה, נטל לידיו את המושכות בנה ברוך ("בובי") וייסמן. בובי הביא לקולנוע בימי שישי הופעות שונות ואף הצגות תיאטרון. ב"עממי" הופיעו אמנים מן השורה הראשונה, כמו מתי כספי והפרברים, שלמה גרוניך, דני סנדרסון, חנוך רוזן ואחרים.
גם "הגשש החיוור" בתחילת דרכו הופיע ב"עממי" מספר פעמים.
פשנל, האמרגן האגדי, נהג להריץ "פיילוט" של הופעות ה"גשש" באולמות קטנים, דוגמת "עממי", ברחבי הארץ. הוא נהג לשבת בצד ולרשום הערות על תגובות הקהל במחברת, והשתמש במה שלמד כדי לשפר את ההופעות.
"ראיתי אצלנו את ההופעה הראשונה של הגשש," מספר בובי, "ולא התלהבתי בכלל. אבל השיטה של פשנל עבדה, וההופעה השתנתה והשתפרה מאוד."
סינמה קפה
ב-1990, נרכש הקולנוע על ידי יצחק (איציק) משי ומשפחת זיידן, ונפתח מחדש תחת השם "סינמה קפה עממי", בתפיסת הפעלה דומה לזאת של "סינמה קפה מוריה", שגם אותו הפעילו אותם בעלים.
הבניין שופץ. הבעלים החדשים הפנימו את העובדה שבתי הקולנוע הפכו למרובי מסכים, ו"עממי" הפך לקולנוע עם שני אולמות קטנים (של כ-180 איש כל אחד) וקפיטריה. הוא גם שינה את שמו ל"סינמה קפה עממי", ומיתג את עצמו כקולנוע בוטיק של סרטי איכות. ב-ספטמבר 2016 חבר הקולנוע לרשת "סרטי לב", ומקרין מאז באופן קבוע את סרטיה.
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו ב"עממי"
- אפריל 1954: "סירנו דה ברז'רק" – עם חוזה פרר
- דצמבר 1964: "קניתי לי אבא"
- ינואר 1965: "תשוקות מוזרות"
- מאי 1965: "לואיזה וששת בעליה"
- אפריל 1966: "הקרב הגורלי"
- מאי 1967: "ארבינקא"
- מרץ 1968: "12 הנועזים" עם לי מרוין וצ'רלס ברונסון
- פברואר 1969: "אליבי" של היצ'קוק
- נובמבר 1973: "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין
- אפריל 1974: "הליידי שרה בלוז"
- ינואר 1975: "ירח של נייר" עם ראיין או'ניל
- ינואר 1975: "שנה טובה לאוהבים"
- יוני 1975: "גטסבי הגדול"
- אוגוסט 1975: "ברובע הסיני" עם ג'ק ניקולסון
- ינואר 1976: "וולדו פפר הגדול" עם וולטר מתיאו
- פברואר 1976: "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן
- מרץ 1976: "אמריקאי בפריז" עם ג'ין קלי
- יולי 1977: "להיות או לא להיות"
- מאי 1979: "סופרמן"
- יוני 1979: "השיבה הבייתה"
- דצמבר 1982: "תהילה"
- אוקטובר 1987: "ימי הרדיו" של וודי אלן
- פברואר 1988: "מונטי פייטון – חוגגים בהוליווד"
- אפריל 1993: "בחורים טובים" עם טום קרוז
- אפריל 1993: "השמן של לורנצו" עם סוזן סרנדון
- מאי 1993: "גנב הילדים"
- אוקטובר 2014: "חברים טובים"
- פברואר 2015: "כח עליון"
- דצמבר 2016:"החטאים"
- דצמבר 2017: "גלגל ענק"
- פברואר 2018: "הנשיקה האחרונה של הקיסר"
והיום?
ב-2016, כתב מיכה מרגלית, מבקר הקולנוע של המקומון "כלבו" :
| לקחתי את זוגתי שתחייה, לשעתיים של בילוי קלאסי הקרוי בפי העם "הלכנו לסרט" בקולנוע עממי. "לאיזה סרט אנחנו הולכים?" שאלתי את הממונה על התרבות בבית. "לא חשוב" היא ענתה לי. ביקשתי הסבר בגוף הסרט, והיא ענתה כלא מבינה את השאלה: "כל סרט בקולנוע עממי הוא בול פגיעה". |
המיתוג הזה, אווירת "סינימה פרדיסו" שהקולנוע השכיל לטפח, ההשתלבות במרקם הקהילתי של השכונה והעובדה שיש בו יותר מאולם הקרנה אחד, מהווים כנראה את הסיבות לכך ש"עממי" הוא אחרון השורדים של בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה.
"סינמה קפה עממי" מעמיס על כתפיו את מורשת בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה. כדי שהקולנוע החביב הזה, המציג סרטי איכות, ימשיך לשרוד, יעזור אם כל חובב קולנוע חיפאי יזכור לבקר בו מדי פעם.
אל הקוראים
אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
מקהלת בית הספר "תל חי" היינו 'מופע החימום' להופעתה המקסימה של חוה אלברשטיין. אני לא זוכרת באיזו שנה אלא רק שזה היה אי שם בשלהי שנות השישים
תודה על פרק מעניין וחשוב בהיסטוריה של השכונה (לא השכונה שלי) ושל העיר.
יופי דל מאמר
תודה על המידע
עידן אמריך
מקסים…זוכר עוד שלקחו אותי לראות את סרטו של צ'אפלין "חיי כלב" על מנת לשמי אותי כמה ימים לאחר שכלבי נדרס ליד מגדל המים… וכן, בהפסקה יצאנו לאכול פלאפל אצל אמונה…
מרגש מאד. גדלתי בבית ליד ורקדתי על הגג
ב- 1964, הוקרן בו "סאלח שבתי"