חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הספר "ימים של גאולה" לוקח אתכם למסע אל ילדות בחיפה של שנות ה-50 וה-60. בקנייה באתר: 70 ש"ח באיסוף עצמי, 90 ש"ח במשלוח.

פרק 2 • הפריצה

פרק 2 • פריצת בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • איור: ד"ר דוד בר און
פרק 2 • פריצת בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה • איור: ד"ר דוד בר און

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה

אלבום בתי הקולנוע - הצטרף לפרויקט מימון המונים

קח חלק בהוצאת אלבום "בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה", והבטח לעצמך עותק של האלבום המתעד את כל 35 בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה מאז 1919, והמכיל טקסטים, תצלומים, מפות, מסמכים ואת האיורים המרהיבים של ד"ר דוד בר און. לתמיכה בפרויקט, אנא הקש על הקישור שלמטה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הערה

החומרים לפרק זה מבוססים מעט על ידע אישי והרבה מתוך מקורות נוספים שאני מוקיר להם תודה, מויקיפדיה ומוזיאון העיר חיפה, ועד לחומרים שכתבו ופרסמו רבים שלמדתי מהם, כמו דוד שליט, ענבר דרור לקס, בועז רפאלי, שרון רז, פיני שפטר, עדי פיירברגר, שירלי חובב ואחרים, שבעוונותיי ייתכן ששכחתי להזכיר.

איך זה קרה

סיבה מרכזית לפריחה הבלתי נתפסת של בתי הקולנוע בשנות החמישים בחיפה, שהתבטאה בשבירת השיא העולמי לצפייה בסרטים לנפש (כ-30 פעמים בשנה בממוצע ב-1954, לפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו), הייתה, כנראה, המחסור במוסדות תיאטרון ובידור בעיר.

תושבי העיר נאלצו להסתפק בהצגות, קונצרטים ושאר מופעי תרבות שהגיעו מתל אביב, שכבר אז פתחה פער תרבותי על חיפה.

המופעים הללו, כאשר הגיעו לחיפה, התארחו באולמות הבודדים שיכלו להעמיד לרשותם במה מתאימה – ובראשם קולנוע "ארמון".
גם אופי האוכלוסיה ב"חיפה האדומה" תרם לפריחה. חיפה הייתה עיר של פועלים, שקלטה גם מהגרים רבים, והבידור העממי שהציע הקולנוע התאים מאוד לכיסם של התושבים.
בשנת 1944, פעלו בחיפה בתי הקולנוע "ארמון", "אמפי" ו"עין דור", בנוסף למספר בתי קולנוע פתוחים שפעלו בעיר התחתח. "מוריה" הקטן יותר, שפעל כמרכז קהילתי ("בית עם"), התחיל להקרין סרטים באוגוסט 1943.

גם קולנוע "אורה" כבר היה קיים, אך נאלץ לשבות מפעילות בין השנים 1941-1947, בעקבות שריפה שפרצה בו.

קולנוע "ארמון" • שנות ה-40 • תורם: משפחת גרידינגר, האוספים הדיגיטליים – ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה)
קולנוע "ארמון" • שנות ה-40 • תורם: משפחת גרידינגר, האוספים הדיגיטליים – ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה) האוספים הדיגיטליים – ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
תור לאמפי • שנות ה-30 • צילום: ארצי וילהיים • באדיבות יעל וירון גרנות – אדריכלים
תור לקולנוע "אמפי" – שנות ה-30 – צילום: ארצי וילהיים, באדיבות יעל וירון גרנות – אדריכלים

הפריצה הגדולה

באפריל 1944 נפל דבר.
בחודש זה הטילו שלטונות המנדט הבריטיים על תושבי שלוש הערים הגדולות בארץ עוצר, שנמשך תשעה ימים. מיד לכשהוסר העוצר, הסתערו החיפאים על בתי הקולנוע שלהם, בעיקר בשכונת הדר. כל הכרטיסים אזלו תוך שעות ספורות, והספסרים חגגו.
בעקבות הביקוש המוכח, קפצו על ההזדמנות יזמים ובעלי הון שקראו נכון את המפה, ובמהלך שנת 1946 הגישו לעיריית חיפה 37 (!) בקשות להקמת בתי קולנוע. היה זה מספר מוגזם לכל הדעות, אבל 15 מתוך אותן בקשות אכן אושרו, והיזמים המשיכו לבניית בתי הקולנוע.
הם עשו עסקה מצוינת.
כדוגמא לקולנוע אחד מני רבים, שדווקא לא הוקם, ראויה לציון יזמה שאפתנית מאוד של משה גרידינגר (הבעלים של "עין דור" ו-"ארמון", שעוד נכונו לו עלילות רבות) להקמת קולנוע, קפה מסעדה ואולם ריקודים ברחוב שער הלבנון במרכז הכרמל.
התכניות המרשימות, פרי עבודתו של משרד האדריכלים רוזוב, מדגישות את החשיבה בגדול שאפיינה גם את קולנוע ארמון, שנבנה על ידי גרידינגר עשור לפני כן, ושגם הוא תוכנן על ידי משרד רוזוב. בתכנית קולנוע החדש שולבו אלמנטים מזרחיים ומערביים.
התכנית אושרה ב 1946, אך הוקפאה ב 1948 עד ל"תכנון מחודש" של רחוב יפה נוף ומרכז הכרמל, הקפאה שממנה לא יצאה התכנית עד עצם היום הזה.
נראה שחיפה הפסידה מבנה ייחודי ומעניין.

פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון  1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה
פרט מתוך תכנית להקמת בית קולנוע ברחוב שער הלבנון 1946 • באדיבות ארכיון חיפה

היזמים

הבעלות על בתי הקולנוע בחיפה נחלקה בין גופים פרטיים, לבין גופים ציבוריים כמו ועדי השכונות, קואפרטיבים של חיילים משוחררים ומועצת פועלי חיפה.
הגופים הציבוריים:
• מועצת פועלי חיפה (מפ"ח) הקימה את "אמפי" כבר ב-1927 כאולם פתוח, וב 1942, הפכה אותו לאולם סגור. גם קולנוע "אורה" היה בבעלות מפ"ח. בהמשך נשכרו בתי הקולנוע הללו, והופעלו על ידי משפחת פרבשטיין.


• ועד שכונת הר הכרמל החזיק בבתי הקולנוע "שביט" ו"מוריה", שהושכרו למפעילים פרטיים.


• ועד שכונת בת גלים החזיק בקולנוע הפתוח "גן ים", שהפך בהמשך לקולנוע "תכלת"


• אחרי הקמת המדינה, הועבר קולנוע ערבי בשם "אל נאסר", שזה עתה נסתיימה בנייתו, לקבוצת החיילים המשוחררים "שחרור", וב-1949 נפתח כקולנוע "הדר", ברחוב קיבוץ גלויות של היום.


רוב בתי הקולנוע הוקמו על ידי יזמים פרטיים, ונציין כמה מן הבולטים שבהם.
• כבר בשנות העשרים, הקים התעשיין יהודה אגם לבן, את ראינוע "עדן" (1923), ואחר כך את קולנוע "עין דור" (1929), בשותפות עם איש העסקים משה גרידינגר.
עבור גרידינגר, היה זה הצעד הראשון לקראת הקמת אימפרית קולנוע, מן הגדולות בעולם, של המשפחה, שמחזיקה ומפעילה עד היום, דרך "תיאטראות ישראל", ו"רב חן" הישראליות ו"סינוורלד" הבריטית, בתי קולנוע רבים בארץ ובעולם (בעקבות מגיפת הקורונה ומספר אירועים עסקיים, נקלעה הקבוצה לקשיים כספיים גדולים).
ב-1935, הקים גרידינגר גם את בית הקולנוע המפואר של חיפה – "ארמון", ובתחילת שנות החמישים, הקים בנו, קלמן, את קולנוע ״אורלי״ במרכז הכרמל, והמשיך בהפעלת קולנוע ״חן" וקולנוע "פאר", אותם שכר.


• יעקב דוידון היה דמות צבעונית במיוחד. הוא היה פעיל ציוני, פועל, יזם, וגם כותב מחונן, שכבר ניהל בתי קולנוע בטבריה, הרצליה, ראשון לציון ותל אביב ("גן רינה" ו"בית העם"). דוידון היה היזם שמאחורי הראינוע "הגן השמח" ב-1925, והפרויקט החיפאי הבא שלו היה קולנוע "מאי" אותו הקים ב 1940.


• דמות בולטת בעסקי בתי הקולנוע בחיפה היה שמחה פרבשטיין, פרבשטיין התחיל כחבר בקואופרטיב "שחרור", שניהל את קולנוע הדר, המשיך כמנהל החשבונות של "מאי" אצל יעקב דוידון, ויצא משם לקריירה עצמאית כיזם קולנוע. הוא הקים את קולנוע "עצמון" וקולנוע "מירון", אחרי פטירתו ב-1980, המשיכו בניו אבי ודויד בדרכו. אבי ז"ל, דרך חברת "פסל" ניהל את בתי הקולנוע "אמפי" ו"אורה", אותם שכרה החברה ממועצת פועלי חיפה.


• קבוצת בעלים יוצאת דופן היו בני משפחת אוביץ'. הייתה זאת משפחה שכללה שבעה גמדים שעברו תחת ידיו של ד״ר מנגלה במחנה אושוויץ, והתפרנסו מהופעות בתיאטרון הגמדים שלהם. המשפחה קיבלה זיכיון להפעלת בתי הקולנוע "כרמל" ו״גנים", במבנים שבהם שכנו בעבר בתי קולנוע ערביים.
המשפחה זכתה לאזכור בספרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים", ובסרטו של אבי נשר "פעם הייתי", שעלילתו מתרחשת בחיפה (אגב, כיון ש"כרמל גנים" כבר נהרס בזמן שצולם הסרט, מילא את מקומו קולנוע "הדר" הנטוש).

חיפה על המפה

ב-1954, כבר עמד מספר בתי הקולנוע בחיפה על כ-25 (!) , וכמעט כולם התמקמו במרכז התוסס של הבילוי והקניות, ליבה של העיר חיפה – הלא היא שכונת "הדר הכרמל".
בשנות ה-60, נראתה מצבת בתי הקולנוע בחיפה כך:
בהדר: "אורה", "אוריון", "אמפי", "ארמון", "גלאור", "דומינו", "חן", "מאי", "מאיון" (ה'גור' הקטן של "מאי"), "מירון", "עצמון", "פאר", "רון", ו"תמר".
בתי קולנוע נוספים שפעלו ברחבי העיר:
• במרכז הכרמל: "שביט" (לפני כן "הוד") ו"אורלי"
• באחוזה: "מוריה"
• בנווה שאנן: "זיו" ו"עממי"
• בתל עמל: "ורד" (לפני כן "מקסים")
• בקריית אליעזר: "חיפה"
• בקריית שפרינצק" "נוף"
• בעיר התחתית: "עין דור", "הדר", והצמד "כרמל גנים" שהקרין סרטים ערבים, טורקים, והודים.

הספסרים והאגד"ח

הפופולריות העצומה של הקולנוע יצרה את תופעת הספסרות. הספסרים נהגו לרכוש עשרות כרטיסים לסרטים פופולריים מראש (הסרטים הגיעו לחיפה בדרך כלל אחרי תל אביב, ומידת הפופולריות שלהם הייתה כבר ידועה), ולמכור אותם במחירים מופקעים. המשטרה ניסתה להילחם בנגע הזה, אך עשתה זאת בהצלחה חלקית בלבד.
מספר בתי קולנוע קטנים בהדר, שלא יכלו להתחרות בשוק של ה"גדולים", מצאו פיתרונות יצירתיים. "אוריון", "גלאור", "דומינו" ו"חן" (אגד"ח בחיפאית), וגם מירון, שהיה החצר האחורית של קולנוע "עצמון" ומשפחת פרבשטיין, התמחו בהקרנת סרטי פעולה, מערבונים סוג ב' (סוג א' הלך ל"גדולים"), ובהקרנות חוזרות ומאוחרות של סרטים "גדולים".

השם הקיבוצי המתחכם 'אגד"ח' שניתן לקבוצה, מרמז על התכנים העמוקים של הסרטים שהוצגו שם.

בתי הקולנוע הללו גם הנהיגו הצגות יומיות בכל שעתיים משעה 10:00 ועד 16:00 (בנוסף להצגות הערב בשעות 19:00 ו 21:00). ויכולת, בכרטיס אחד, לראות שני סרטים ואף יותר ברצף. "אוריון", "גלאור" ו"מירון" גם גילו בשלב מסוים את האטרקטיביות של סרטי הסקס.
בשנת 1961, נפתח התיאטרון העירוני של חיפה, ותרם את תרומתו הצנועה לכך שהחיפאים נרגעו מעט, ומספר הביקורים בקולנוע לנפש בחיפה ירד ל-18 בשנה בממוצע, עדיין מספר מכובד כשלעצמו.

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם
להודיע ​​על
guest

0 Comments
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות

באותו נושא...

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x