משפחת ביי ח'ליל
איברהים ביי אל ח'ליל, שהיה מושל חיפה בשנים 1911-13 (תחת השלטון העות'מני), היה בן למשפחה מוסלמית עשירה, שהחזיקה בבית מפואר ברחוב חמאם אל פאשה בוואדי סאליב.
אחרי מות חלום "סוריה הגדולה" ולידתה של הלאומיות הפלשתינית, השתייך איברהים לפלג הנאשאשיבי המתון, שהתנגד לאלימות ולטרור מבית מדרשו של החאג' אמין אל חוסייני. ההתייצבות מול חוסייני עלתה לאיברהים ביי בחייו, והוא נרצח ב-1937 על ידי מתנקשים.
בין שאר נכסיו, החזיק איברהים ביי במגרש בפינת רחוב נצרת (ששינה את שמו ב-1933 ל"עיראק", ונקרא היום "קיבוץ גלויות") ורחוב חאתם (היום "הקטר"). הנכס נרשם על שמו ועל שם בנו תאופיק ביי, שהתגורר בבית במושבה הגרמנית (מלון BAY של ימינו).
קולנוע "אל נאסר"
ב 19/03/1946 הוגשה לעיריה בקשה בשם "יורשי תאופיק ביי אל ח'ליל" לאישור תכנית לקולנוע "אל נאסר".
על התכנית היה חתום האדריכל והמהנדס מקסימיליאן רומאנוב מירושלים. רומאנוב תכנן קולנוע מרשים ורחב ידיים, עם תכנון אקוסטי מוקפד. הקולנוע הכיל אולם בן 366 מושבים ועוד 13 תאים עם ארבעה מושבים כ"א, וכן יציע עם 318 מושבים. התכניות אושרו ב-1947.
בתי קולנוע החיפאים הערביים שקדמו לו, כמו "אימפריאל", ו"א-נהאדה" (גלגולו השני של "אביב"), היו אולמות פתוחים ובסיסיים למדי, שפעלו בקיץ. לעומתם תוכנן "אל נאסר" להיות אולם סגור ומפואר.
מי שקיבל את ההיתר היה עלי ביי, בן לחמולת אל ח'ליל, שהיה שופט מחוזי בחיפה מאז 1924.
כאשר הקולנוע היה בשלבי בנייה מתקדמים, פרצו בחיפה המאורעות, ובעקבותיהן מלחמת השחרור.
בגיליונו מיום 06/01/1948, דיווח העיתון "דבר" בחשדנות כי "בקולנוע הערבי החדש (קולנוע 'נאצר' בלשונו) הוקמו עמדות עם שקי חול באשנבים הנשקפים אל מול הדר הכרמל".
שלושה ימים מאוחר יותר הרגיע העיתון את קוראיו וכתב:
| על העמדה ליד קולנוע "נאצר" לפי הזמנת אחד מבעלי הקולנוע ביקר במקום בא כוחנו וראה את העמדות. בא כוחנו נוכח לראות כי הבית נפגע בעשרות כדורים, שחדרו גם לחדרי השומרים. הסידורים ליד החלונות נעשו אך ורק לשם הגנה על הבית ועל שומריו, וניתנו הוראות חמורות לשומרי הבית. לא לתת לשום אדם להכנס לבנין או להשתמש בו לשם התקפה על מישהו. בעל הקולנוע בוטח בשומריו, שימנעו את שנצטוו למנוע. |
אלא שהשנה הייתה כבר 1948, ובחיפה נלחמו ערבים ויהודים זה בזה.
בתום המאבק, עזבו חלק ניכר מערביי העיר את בתיהם. חלקם התפנה בעקבות הוראה שקיבלו לעזוב את העיר, כדי לאפשר לכוחות "צבא ההצלה" הערבי להיכנס ולכבוש את העיר מידי היהודים, מבלי לסכן את האוכלוסיה הערבית. אחרים ברחו בתום הקרבות.
קולנוע "אל נאסר" שעדיין לא הקרין ולו סרט אחד לקהל הרחב, ננטש גם הוא, ועבר, על פי "חוק נכסי נפקדים", לידי המפקח על הרכוש הנטוש.
"השחרור"
בינתיים הסתיימה מלחמת העצמאות, ובתום הקרבות ליקקה המדינה שזה עתה נולדה את פצעיה. יותר מ-6,000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית היישוב, נהרגו במלחמה, מספר הנכים והפצועים היה גדול עוד יותר, ולאלה התווספו נכי רדיפות הנאצים, שהתחילו להגיע לארץ.
המדינה הצעירה התגייסה לעזרת הפצועים, הנכים והחיילים המשוחררים.
"חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה)", תש"ט-1949, קבע את זכות החייל המשוחרר לחזור למקום עבודתו הקודם. גם אם החייל מת או איבד את כושר־עבודתו, נשמרה זכות העבודה לאחד מבני משפחתו הקרובה, אם הוא מוכשר לכך.
תקנות נוספות נתנו העדפות לנכי מלחמה בקבלה לעבודה ובפתיחת עסקים.
על רקע זה, מסר האפוטרופוס של הנכסים הנטושים את קולנוע "אל נאסר" לידי קואופרטיב "השחרור", שמנה כ-15 חיילים משוחררים, נכים ועולים חדשים, בהובלתם של מר וויסברגר ושמחה פרבשטיין, שעזב לצורך זה את עמדת מנהל החשבונות של קולנוע "מאי".
ברוח הסוציאליסטית של התקופה, לקחו חברי הקואופרטיב על עצמם את הניהול ואת העבודה במלואם, ללא עבודה שכירה כלל.
הקואופרטיב החדש קיבל תמיכה ממרכז הקואופרציה ומן הקרן הקונסטרוקטיבית לסידור עולים חדשים (בה השתתפו הסוכנות, ההסתדרות וקופת מלוה של העובדים), ויצא לדרך.
קולנוע "הדר"
כרזות חגיגיות בישרו על פתיחת הקולנוע החדש, וב-10/02/1949 נפתח קולנוע "הדר" ברחוב עיראק 27 בחיפה (רחוב קיבוץ גלויות של היום).
היה זה הקולנוע השני בחיפה שנשא את השם המפואר הזה. כזכור, היה גם קולנוע "הדר" שפעל בשנות ה-1930 בתוך "בית המכבי" הישן, שעמד בפינת הרצל ובלפור.
לטובת קהל העולים החדשים פורסם בכרזה ש"לכל הסרטים בקולנוע 'הדר' תרגום באידיש".
בפתיחה החגיגית השתתפו אבא חושי, ראש העיר, ומר בן צבי, קצין העיר חיפה. כל החיילים ששהו בחיפה באותו יום, הוזמנו על ידי "שחרור" לטקס הפתיחה.
הסרט שהוקרן במופע הפתיחה היה "אלילת המים", סרט מ-1944 עם אסתר ויליאמס, שחיינית ואלופה אולימפית, שכיכבה בסרטים של MGM, שהתבססו על קטעי שחייה צורנית ואקרובטיקה בבריכה.
"הדר" היה קולנוע מפואר ומשוכלל, עם מכונות הקרנה חדישות, ועם מכונה מיוחדת לשמירת צליל נקי ולויסות עצמתו. הייתה לו צנרת איוורור מודרנית והוא התהדר במגרש חנייה צמוד.
למרות שמכל הבחינות, היה הקולנוע החדש מסוגל להתחרות במפוארים שבבתי הקולנוע של הדר הכרמל, הוא סבל מבעיית מיתוג ודימוי של פריפריה.
העיר התחתית נתפסה כרחוקה ממרכז העיר, והנהלת הקולנוע, שהבינה זאת, עשתה מאמצים כדי לשכנע את תושבי הדר להגיע ("3 רגעים מרחוב הרצל"), ואף סיבסדה הסעות מהדר הכרמל.
"דבר" סיפר לקוראיו ב 10 לפברואר 1949:
| "הדר" – קולנוע חדש של החיילים המשוחררים עם גידולה של חיפה העברית, נעשה גם החלק המזרחי של העיר מרכז ישובי חשוב. עתה נוסף לו גם הקולנוע החדש ,הדר" שברחוב עיראק. הבנין הוּקם זמן קצר לפני מאורעות תש"ח לפי תכניתו של האדיכל האמן הידוּע רומאנוב מירושלים, ועתה נמסר מטעם האפוטרופוס על רכוש האויב לקבוצת החיילים המשוחררים "שחרור". הקולנוע יפתח בטקס חגיגי על ידי אבא חושי ומר בן צבי, קצין העיר חיפה. החיילים השוהים בחיפה הוזמנו על ידי "שחרור" לטקס הפתיחה. הקולנוע החדש מצויד במערכת מכונות מסוג חדש "קאלי", המכוונות את צלילות הקול, במכשירים מיוחדים להחלפת זרם החשמל, בצנורות איורור משוכללים וכו'. אלף מקומות באולם – מחציתם ביציע, ואין מקומות מתחת ליציע. התאורה, המעברים, הכניסה ואפילו מקום חניה למכוניות – הכל בנוסח הטכניקה החדישה. המפעל יעסיק 16 עובדים, מהם ששה נכי המלחמה השניה, עולים חדשים. … קיימת אפשרוּת לעשות את הקולנוע "הדר" מרכז לפעולה תרבותית בשבתות ובמועדים בשביל כל הסביבה, שעודנה בראשית הפיתוח. יש גישה נוחה אל המקום מכל חלקי הדר הכרמל (5 דקות הליכה מרחוב יחיאל, ויש קשר אוטובוסים רגיל (קו "0" החדש) ומיוחד (אחרי ההצגות). מנהלי הקולנוע מוכנים להבטיח לכל הבאים לכאן את דמי הנסיעה. הקולנוע החדש עושה רושם ברחבות שבו, ובסידוּריו המודרניים. מפעל זה הוא אחד מן הסדרה של מקומות עבודה שהקים מרכז הקואופרציה לשם קליטת העולים והחיילים המשוחררים. |
בשנים הראשונות אחרי פתיחתו, הביא הקולנוע תכנים שפנו לאוכלוסייה יוצאת אירופה, ולתושבי הדר הכרמל, ולא מעט תוכן ביידיש.
תושבים חדשים בשכונה
בין השנים 1948-1956 עלו לישראל ממרוקו 85,000 יהודים, ופוזרו ברחבי הארץ. בחיפה, התרכזו עולי מרוקו בעיר התחתית, ושוכנו בואדי סאליב – שכונה שננטשה מתושביה הערבים, ושבתיה היו במצב תחזוקה ירוד. בשלב הראשון היה המצב עוד נסבל, ועיריית חיפה גם מצאה לרוב העולים המקוריים פתרונות דיור מחוץ לוואדי.
אלא שעולים רבים מאלה שהופנו לאיזורי פיתוח העדיפו לנהור אל העיר, והתוצאה הייתה שהשכונה הלכה ונעשתה צפופה יותר ויותר, ומשפחות גדולות התגוררו שם בתנאים קשים.
רגשות התסכול והקיפוח הלכו וגברו, והוואדי היה חבית אבק שריפה שחיכה לניצוץ שיבעיר אותו.
עיריית חיפה הייתה מודעת למצב, וניסתה לעשות מספר פעולות להפגת המתח, אך נכשלה בנסיונותיה לקנות את אמון התושבים, ולא זכתה לשיתוף פעולה מצידם.
הפיצוץ
ב-8 ביולי 1959, הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזליו" בואדי סאליב, כדי לרסן את הסבל עקיבא יעקב אלקריף, שתיין אלכוהול כרוני מוכר בשכונה, שהשתתף בתגרה שנערכה במקום. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו, ופרץ עימות אלים בין התושבים לשוטרים.
עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא בוואדי על מות הפצוע.
למחרת, קרא כרוז נרגש שהוציא "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, בהנהגת צעיר בשם דוד בן הרוש:
| לכל העולים מצפון אפריקה ולכל רודפי הצדק! האם דמנו הפקר? נדמה לנו שסוף סוף תבינו פעם אחת ולתמיד, שבכדי להתקיים בארץ אבותינו, עלינו להיות מאורגנים ורק בדרך זו אולי נהיה כאזרחים שווי זכויות. המקרה של אתמול הוכיח שבעתיים את הדחיפות להתארגנות. בחוצות העיר נשפך דמנו בלי כל סיבה מוצדקת. אדם חף מפשע נורה מבלי שהיה מזויין או סיכן את חייו של מישהו. יעקב אלקריף מוכר היטב למשטרה ולכל בתי הקפה בעיר התחתית כאדם ישר, המרוויח את לחמו בזיעת כפיו, איננו גנב ולא רמאי, וכל פשעו הוא: שתיית משקאות חריפים. האדם הנ"ל הנו אלכוהוליק לכן זו מחלה שהטיפול בה ניתן בידי הרופאים על ידי זריקות ולא בידי שוטרים עם אקדוחים. הפגיעה ביעקב אלקריף היא עניין של כולנו ואין לראות בה מקרה, אלא המשך לתהליך ההפליה והשנאה הקיימת נגדנו. לכן הצורה בה נשפך הדם של חברנו, היא אות מבשרת רעות שיש לראותה כאזעקה לכולנו, אם אנו מוכנים להבליג או להתגונן בתוך החברה העויינת אותנו. ומה שהדאיג אותנו יותר והוכיח לנו את חומרת המצב, ופקח את עינינו לראות באיזו סביבה אנו חיים, אלה שחשבנו אותם לשכנינו המשתתפים בשמחתנו ובצערנו, קמו עלינו לכלותנו, ומאותם החלונות מהם משקיפים על חיינו מלמעלה, הרואים מהם את ילדינו היחפים ורעבים ללחם, מאותם חלונות הרואים את הסבל הרב העובר על עדתנו התחילו לירות כדורי מוות לתוך קהל מלא מרירות כדי להשתיקו, שאין להתקומם אפילו בהשפך דמנו. כבר הוכח שאין ערך רב לדם הזורם בעורקינו, הרבה מטובי בחורינו נפלו קרבן למען תקום מדינה עברית, בה יהיה מקום לכל יהודי בלי הבדל של צבע עור, והנה אנו עדים לעוול שנגרם לאלה מבני עדתנו, שנשארו במקרה בחיים, אחרי שחזרו משדה הקרב. אנו רואים אותם בלילות, מחפשים מקום לינה בַחדרי מדרגות ובמרתפים רטובים, וביום תרים כזאבים להשגת יום עבודת דחק להשתקת רעבונם. ומה עוד נספר? הכל ידוע לכולנו וגם ידוע לאלה האחראים לסבלנו הרב, ופחדו כנראה שלא יצטבר ויתפוצץ, לכן קמו בעוד מועד להשתיקו בכל האמצעים העומדים לרשותם. וטוב שגילו לנו את פרצופם האמיתי, ומה מידת הזלזול שמזלזלים בנו. יהודי צפון אפריקה, נחרוט בזכרוננו את יום אתמול (יום רביעי 8.7.1959) למה שמחכה לנו בעתיד מאלה השכנים שמתעשרים על חשבוננו, ואחרי כן עוברים לגור בבתים הדורים בהדר הכרמל ובסיכונים נוחים. אנו דורשים מכל האחראים במדינה להעמיד למשפט צדק אותו שוטר שכוון את נשקו נגד אדם חסר מגן וירה בו בדם קר. אל נשתוק! דמנו לא יהיה הפקר! הפגישה על יד קפה אביב! |
בבוקר שלמחרת, הפגינו מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית, ומאוחר יותר התפתחו הפגנות נוספות למהומות קשות. המפגינים עלו אל הדר הכרמל, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית בוואדי ובהדר נהרסו לחלוטין. 13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו, ועשרות מפגינים נעצרו.
"ליכוד עולי צפון אפריקה" הכריז על שביתה כללית. המהומות התפשטו גם למגדל העמק ובאר שבע. העיתוי היה כארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת הרביעית, ואירועי הוואדי הפכו לנושא חם במערכת הבחירות.
עם ריח של בחירות בדרך, וכדי להרגיע את הרוחות ולהפגין שליטה במצב, בחר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לערוך אסיפת בחירות בחיפה דווקא בסמוך לוואדי סאליב, והמקום שנבחר היה קולנוע "הדר" בשולי הוואדי.
התאריך היה 31/07/1959. זה היה יום שישי, והאספה נערכה בשכונה שרוב תושביה שומרי שבת, מה שמלמד משהו על הנתק בין השלטון לתושבים. האספה עוררה גל מהומות חדש. דוד בן הרוש התבצר בדירה עם אקדח, איים לפגוע בנשים ובילדים שהיו עמו, ונעצר.
חדשיים לאחר מכן, הגיע גם מנהיג תנועת החירות, מנחם בגין, לוואדי סאליב, ונאם בפני קהל של אלפים שהגיע לשמוע אותו ברחבת קולנוע "הדר". הייתה זאת עצרת חסרת תקדים בגודלה של "חרות" בחיפה האדומה. "יש דרך אחת לשנות את משטר חיינו", אמר בגין, "נעשה זאת בפתק הבוחר". 18 שנים אחר כך זה אכן קרה.
הווי הקולנוע
קולנוע "הדר" התאים את עצמו לקהל הביתי והקרין סרטי פעולה רבים, סרטי טרזן, מצ'יסטה, מערבונים, פלאש גורדון, סרטי קראטה, סרטי אלביס פרסלי, פנטומס, לואי דה פינס, וגם סרטים טורקיים וסרטים מוסיקליים הודים.
הקולנוע הפך להיות מרכיב חשוב בהווי תושבי העיר התחתית, ובמיוחד בחיי תושבי ואדי סאליב.
בכל שנה, בימים הנוראים, הפך האולם לבית כנסת שהופיעו בו מיטב החזנים של התקופה.
משפחות הגיעו לקולנוע ונכנסו עם שני כרטיסים בלבד, כאשר הן דוחפות עגלות תינוק עמוסות באוכל, שתייה וגרעינים לבילוי משפחתי.
היו שהביאו סירי חמין, מטבוחה, דגים וחלות. בהפסקה נשלף האוכל, ורעש הסירים המקרקשים היה נשמע בכל האולם.
הילדים, שידם לא הייתה משגת לשלם עבור כרטיס, פיתחו שיטות שונות ומשונות כדי להיכנס לאולם.
הייתה שיטת "תכניס אותי" ו\או אימוץ מבוגר שנכנס לבדו והתחזות כבנו, או שמטעמי חיסכון היו שניים קונים כרטיס בודד, מתחלפים בהפסקה ומשלימים זה לזה את מה שהחמיצו.
ללא ספק, השיטה היצירתית ביותר התבססה על כך שבין הסדרנים נכי המלחמה של הקואופרטיב היה סדרן קטוע רגל. הילדים האמיצים יותר נהגו לזחול במהירות תחת רגלו הקטועה ולהתחמק פנימה.
בין הילדים שנכנסו, היו כאלה שנהגו להתחבא בשירותים בין הקרנה להקרנה, כדי לראות אותו סרט יותר מפעם אחת.
בילוי פופולרי של צעירי השכונה במוצאי שבת, היה התכנסות לפני הקולנוע, ושיחות על עניינים ברומו של עולם, תוך כדי פיצוח גרעינים של פיצוחיית "פלקון" המיתולוגית.
המקומות לא היו בהכרח מסומנים, ומחירי הכרטיסים להצגות מוצאי שבת היו יקרים יותר. בעלי חוש עסקי מפותח נהגו לקנות כרטיסים בזול באמצע השבוע, ולמכור אותם ביוקר לאחרים במוצאי שבת.
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו בקולנוע "הדר":
- מרץ 1949: "דם וחול" עם ריטה הייוורת וטיירון פאוור
- יולי 1949: "הנוקמים"
- דצמבר 1949: "וואו איז מיין קינד?"
- ינואר 1950: "דער אידישר קעניג ליר"
- פברואר 1950: "הנוקמים" עם פיטר לורה
- יולי 1950: "בר מצווה", "בנו של טרזן"
- נובמבר 1950: "דר יידישער נגון"
- ינואר 1951: "צלילי אהבה" עם בינג קרוסבי
- מרץ 1951: "די צווייטע מאמע" (ביידיש)
- יולי 1951: "במאבק עם החוק"
- דצמבר 1952: "ז'אן דארק" עם אינגריד ברגמן
- אפריל 1961: "החיוך המסוכן" עם אדי קונסטנטין
- אוגוסט 1963: "אשה תמיד אשה"
- ספטמבר 1963: "קליאופטרה" עם אליזבט טיילור
- אפריל 1987: "מה שאין מגלים"
הסוף
קולנוע "הדר" סגר את שעריו בסוף שנות ה-1980.
את מקום הקולנוע תפס מועדון הלילה “Stage 27” שנסגר גם הוא בשנות ה-1990.
ב-2013, נרכש המבנה ע"י חברת "שבט גד", שבבעלות האחים יוסף ורונן סיונוב, ב-2.6 מיליון שקל. החברה ייעדה אותו ללופטים לאמנים ולבית ספר לאמנות.
לא ברור מה עלה בגורל התכנית, אך בזמן כתיבת שורות אלה (2023), המבנה המרשים עומד עדיין נטוש ושומם.
מקורות
בין המקורות עליהם הסתמכתי בפרק זה: סקר השימור לקולנוע "הדר" שנערך על ידי האדריכלית תמר דה לה זרדה (2014), את הספר "מקרינים כוח" של דוד שליט (2006), ואת "ואדי סאליב – המיתוס ושיברו" של אלי נחמיאס ורון שפיגל.
תודה לאיתמר רוטלוי, שכרגיל, תרם ידע ותובנות.
אל הקוראים
אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
איך שכחתם את סרטי פלאש גורדון שהיו מוקרנים בקולנוע הדר בימי ששי אחרי הצהריים
היו סרטים בימי שישי בשעה 15, ירדנו ברגל מרחוב פבזנר ווראינו את הסרט הרוסי: "פרח הסלע", יותר מפעם אחת.
סקירה מעניינת ומלאה. עם זאת, ארשה לעצמי להוסיף פרט נוסף: כמי שנולד וגדל בוואדי סליב עד גיל 14, אני זוכר שבכל שנה, בימים הנוראים, הפך האולם לבית כנסת שהופיעו בו מיטב החזנים של התקופה.
יפה. ברשותך, אוסיף את הפרט הזה.
שאפו לכתבה
מזכיר את תקופת הילדות
פניה יורם במאמר שלך על קולנוע הדר מוזכר מר ויסברג. למר ויסברג שלידיעתי היה שותף עם הגמדים ממשפחת אוביץ בקולנוע כרמל גנים היו בן ובת לבת קראו עליזה . הם גרו בעקיבא 11 . האם יש לך אפשרות לאתר משהו מערבות המשפחה הזאת.