קולנוע "עצמון" המפואר, ברחוב הנביאים 30, נבנה על ידי שמחה פרבשטיין, על מגרש ריק בן 700 מ"ר, אותו רכש מיהודה אגם לבן.
הקולנוע בן 1,000 המקומות תוכנן על ידי האדריכל התל אביבי אריאל לין (לילינפלד).
שמחה פרבשטיין
שמחה פרבשטיין נולד ב-1913 בעיירה וישקוב, לא רחוק מוורשה. הוא היה פעיל בתנועת השומר הצעיר בפולין, ועמד בראש הסניף המקומי של התנועה בעיירת הולדתו.
ב-1931, הגשים פרבשטיין את צו התנועה, ועלה לארץ. הוא נקלט במושב מגדיאל, ומשם עבר לקיבוץ כפר מסריק. אחר כך, הצטרף למשה, אחיו, שעבד בתל אביב בהובלת חומרי בניין. כבוגר "השומר הצעיר" הצטרף פרבשטיין למפלגת מפ"ם, שם היה פעיל מוכר.
ב-1942, נשא פרבשטיין לאישה את מנוחה זמלסון. הזוג התגורר ברחוב בוגרשוב בתל אביב, ונולדו לו שלושה ילדים: אבי (1943), מרים (1945, לימים מרים אדלסון), ודויד (דדי, 1953).
"שחרור"
בזמן מלחמת העולם השנייה התגייס פרבשטיין לבריגדה. אחרי שחרורו, הקים עם עוד מספר חיילים משוחררים קואופרטיב בשם "שחרור" לביצוע פרויקטים של בנייה.
במהלך עבודתו, פגש פרבשטיין ביעקב דוידון, קבלן ואיש של בתי קולנוע שהפעיל את בתי הקולנוע "בית העם" ו"גן רינה" בתל אביב, ושניהל בעבר את "הגן המשמח" בחיפה.
דוידון היה עסוק בפרויקט הקולנוע הבא שלו – קולנוע "מאי" בחיפה. הקואופרטיב של פרבשטיין הציע לדוידון לסייע לו בסיום העבודות ב"מאי", בתמורה לכך שבסיום העבודות יעסיק את אנשי הקואופרטיב אצלו.
משפחת פרבשטיין עברה לחיפה, ולאחר מספר מעברי דירה, השתקעה ברחוב בן יהודה 8.
פרבשטיין התחיל לעבוד בקולנוע "מאי" כמנהל חשבונות ואף שמעולם לא הוכשר לכך, הצליח מאוד בתפקידו החדש.
ב-1948, יצא הקואופרטיב, תחת השם "שחרור" ליוזמה חדשה. "אל נאצר" היה קולנוע ערבי ברחוב עיראק (קיבוץ גלויות של ימינו), שעמד לפני סיום בנייתו. בעליו הערבים של הקולנוע ברחו, והמקום הוגדר כ"נכסי נפקדים".
הקואופרטיב קנה את הקולנוע, סיים את הבנייה, קנה ציוד מתאים, פתח אותו כקולנוע "הדר", והפקיד את ניהולו בידי פרבשטיין.
פרבשטיין רכש מכונית "מוריס" שחורה, בימים שמכונית הייתה מוצר נדיר ביותר בחיפה, ונסע איתה לתל אביב לצפות בסרטים, ולבחור מה יביא לקהל החיפאי. קולנוע "הדר" היה להצלחה.
עצמאי
אחרי שנתיים, מינה הקואופרטיב לעצמו מנהל חדש, ופרבשטיין התפנה להרפתקה חדשה.
הוא רכש מיהודה אגם לבן מגרש ריק של 700 מ"ר ברחוב הנביאים 30, שכר את שירותיו של האדריכל והמהנדס התל אביבי אריה לין (שתכנן גם את "מאי"), והקים בו קולנוע משלו – "עצמון", ומאוחר יותר "מירון" (שהוקם ב-1959).
בשנות ה-1970, אחרי פטירתו של יעקב טננבוים ("תמר", "אורה", "אמפי"), קיבל עליו פרבשטיין את הפעלת "אורה" ו"אמפי".
בשיא הצלחתו, העסיק פרבשטיין ברשת שלו ("עצמון", "מירון", "אורה", ו"אמפי") יותר מ-100 עובדים.
הצלחתו של פרבשטיין כיזם "קפיטליסטי" עוררה עליו ביקורת בחוגי מפלגתו הסוציאליסטית (מפ"ם). למקטרגים נהג פרבשטיין להשיב, כי הוא מתייחס אל כל עובדיו כאל בני משפחה, ומעניק להם ביטחון כלכלי.
וזה אכן מה שעשה. גישתו הפכה אותו לאהוב מאוד על עובדיו.
התכנון
הכניסה לעצמון היתה מימין לקופות, והיציאה הייתה משני פתחים בשני צידי הקולנוע.
"עצמון" התייחד בתכנון מיוחד ובהשקעה בפרטים.
שיפוע האולם הקולנוע בקומה השנייה היה הפוך, כלומר הרצפה הייתה גבוהה יותר ככל שמתקרבים למסך. זה היה תקדים תכנוני. לא היה דבר כזה בשום קולנוע בארץ, והייתה לכך סיבה.
אורך האולם, שהוכתב ממימדיה הקטנים של החלקה, לא אפשר להשאיר מקום לחדר הקרנה בגב האולם או היציע, ולכן הוא מוקם במפלס מעל היציע. כתוצאה מכך, היו המקרנות מכוונות בזוית כלפי המסך.
ככל שזוית ההקרנה גדלה ומתרחקת מהאופקי, גדל העיוות בתמונה (Keystone), ולכן, כדי להקטין את הזוית הזאת, היה צורך למקם את המסך גבוה ככל האפשר.
כדי לאפשר לצופים צפייה נוחה, תוכנן האולם בשיפוע הפוך, מה שמיקם את הצופים בזוית ראייה אופטימלית מול המסך המוגבה.
תוצאה נוספת של מגבלת גודל האולם הייתה שהמסך הוצמד לקיר האחורי, ולא אפשר מרחב לבמה.
התכנון יוצא הדופן הזה מנע מ"עצמון" להיות אכסניה נוחה להצגות תיאטרון או מופעי מוסיקה.
העיצוב
הבעלים השקיעו בעיצוב חזית הקולנוע, ואת הלוגו המסוגנן "עצמון", שעיטר את המבנה, ניתן לראות גם היום.
הלוגו, שנותרה ממנו היום רק החריטה שלו, הכיל נורת ניאון מזכוכית אדומה, שדלקה בשעות החשיכה.
לובי הכניסה המרווח בקומת הקרקע קושט בציורים של הציירת ריזה פרופסט-קרייט, קירות אולם הקולנוע, נצבעו ירוק כהה, ועליהם הותקנו לוחות אקוסטיים לבנים מדורגים.
בקירות המדרגות העולות אל היציע, הותקנו נורות שקועות ו"מקלות אור" שיצרו אפקט של "אור צף" (בפועל, התאורה היתה חלשה ובאמצע המקל היתה דעיכה של האור, כך שבסופו של דבר הוסרו המקלות הללו).
פיני שפטר, בנו של המקרין אברהם שפטר, מספר שאחרי שירדו מתהילתן, שימשו אותו "מקלות האור" בילדותו למשחקים ולעבודות יצירה.
הקולנוע החל את דרכו עם מושבי עץ שהוחלפו בהמשך לכסאות מרופדים בצבע זית.
כרזת הפרסום הגדול בחזית המבנה הוקפה נורות תאורה ש"רצו" סביבה. האפקט הזה הושג באמצעות מנוע מכני שהיה מפעיל ומכבה בזה אחר זה ארבע מתגים ששלטו בנורות שהותקנו סביב הלוח בו הודבקה הכרזה.
בשעות הערב , ניתן היה לשמוע את תקתוק המתגים באיזור הלובי ליד הדלת אל חדר הקופות.
אקוסטיקה
גם הצד האקוסטי זכה להתייחסות, והקירות כוסו בחומרים אקוסטיים (דיאפרגמטים).
החלק התחתון של הקירות כוסה בחומר אקוסטי, ע"י לוח עץ מחורר, לבליעת תהודות בתדר נמוך, ובחלקם העליון, כוסו הקירות בלוחות עץ מדורגים אנכית לשבירת ההחזרים האקוסטיים לכיוונים שונים.
מערכת קירור ומיזוג אוויר
עצמון היה הקולנוע הראשון בחיפה שהכיל מערכת מיזוג אוויר חדשנית על בסיס קירור מים, שנשלטה מאזור חדר ההקרנה. מערכות המיזוג והאיורור הותקנו בחדר שירות גדול ובו היו גם ארבעה חלונות שפנו לרחוב (ושניתן לראותם גם בזמן כתיבת שורות אלה).
מסך ואות פתיחה
לפני פתיחת המסך סובב המפעיל ידית של מנגנון פעמון מיוחד שהשמיע "דינג דונג" ברמקול של האולם, כל עוד סבבה הידית. במקביל עומעמו האורות, ולחיצה על כפתור אחר הייתה אחראית לפתיחת המסך.
הפתיחה
אחרי בנייה שנמשכה כשנתיים, והשקעה של כ-250,000 ל"י, נפתח קולנוע "עצמון" ב- 23/10/1952.
מעריב מיום 27 אוקטובר 1952 התייחס לאירוע:
| ברודווי של חיפה (ר. פ.) רחוב הנביאים בחיפה היה עד לפני שנים מעטות מעין רחוב גבול שקט בין השכונות היהודיות והערביות, ועתה הפך לברודוויי של חיפה. שלושה בתי קולנוע בשטח צר, אורות ניאון ופרסומת צבעונית מאירה מכאן למרחקים. הדבר מורגש ביותר עם פתיחת קולנוע "עצמון" בעל הממדים, שכולו בנוי לצורך המטרה אותה הוא משמש, לפי הסגנון והקישוטים הפנימיים והחיצוניים. זה קולנוע שכדוגמתו רואים באמת רק בברודוויי: אולם שחלקו הקדמי צר והאחורי רחב וקירותיו עשויים חומר פלאסטי, מדרגות מוארות ב"מקלות אור" מסוגננים, אולמות המתנה גדולִים מהרגיל, ציורים טובים לקולנוע וצבעים רועשים בחוץ ושקטים בפנים, בחוץ כדי למשוך, ובפנים כדי להרגיע… ל"פתיחה החגיגית" הוזמנו כאלף איש, אך היא לא היתה חגיגית ביותר. הדוחק היה רב וגדולה מזו העצבנות, בגלל האיחור של שלושת רבעי שעה, איחור שנטל את הנאתו של מאורע חגיגי. |
השנים הטובות
"עצמון", עם המבנה המרשים והלוגו החרוט בחזיתו, תפס מיד את מקומו בשורה הראשונה של בתי הקולנוע בחיפה, והביא לצופיו סרטים איכותיים.
כדי להוסיף חוויה קולינרית לחוויית הצפייה, נהג להיכנס בהפסקת הסרט לאולם וגם ליציע, בחור שעל צווארו היה תלוי מגש ובו ממיטב תנובת המזנון, כאשר הוא קורא "הלו ארטיק, קסטה, וופל, שתיה".
בניו של פרבשטיין, אבי, מרים ודוד (דדי), נהנו בשנות ילדותם, מן האפשרות לראות בחינם סרטים בבתי הקולנוע של חיפה.
לכל עובד קולנוע בחיפה הייתה "תעודת עובד קולנוע" שקנתה לו ולבני משפחתו כניסה חינם לכל בתי הקולנוע בחיפה. יוצאים מכלל זה היו מקרים של שעות תפוסה מלאה, כמו הצגת בכורה, שבוע ראשון, הצגות במוצאי שבת וכו', שאז צויין במפורש " הזמנות והנחות בטלות".
אך מסתבר שלמעמד המיוחד הזה היו גם חסרונות.
מספר דדי פרבשטיין:
| כילד, נהגתי לברוח מדי פעם מן השיעמום של בית הספר אל הקולנוע. אמנם יכולתי להיכנס בחינם, אבל מהר מאוד גיליתי שהסדרנים ב"עצמון" היו מלשינים עליי לאבא, וגם כאשר ברחתי ל"אוריון", דאג מישהו משם לגלות לאבא היכן מסתובב בנו. |
בתחילת שנות ה-1970, החל קולנוע "עצמון" להציג "הצגת חצות" בימי שישי. במסגרת זאת, הוצג מדי שבוע סרט קלאסי אחר.
עצמון כבית כנסת
בשנות ה-1960 ועד תחילת שנות ה-1970, נהג קולנוע עצמון לשמש כמקום תפילה בימי ראש השנה ויום כיפור. זה היה אולם התפילה היחיד שסיפק לקהל המתפללים תפילה בסביבה של מיזוג אוויר.
האולם שימש כעזרת גברים, היציע כעזרת נשים. לפני המסך, על בימה (צרה מאוד) הוצב דוכן עם מיקרופון, ועליה עמד החזן. לטובת הארוע, הוצבה בסמוך לבימה מערכת קול נפרדת עם רמקולים יעודיים.
הקהל עצמו היה מורכב ברובו מאנשים חילוניים או מסורתיים שנהגו להתפלל בחגים ומועדים.
חילופי דורות
שמחה פרבשטיין נפטר ב-1980 בגיל 67. אישתו מנוחה חלתה זמן קצר אחר כך, ונפטרה ב-1982.
בניו של פרבשטיין קיבלו לידיהם את ניהול בתי הקולנוע של אביהם, תחת חברת "פסל". אבי קיבל לידיו את ניהול "אורה" ו"אמפי", ודדי קיבל לידיו את ניהול בתי הקולנוע "עצמון", ו"מירון" (שהוקם ב 1959).
בשנים אלה, היו כבר בתי הקולנוע השכונתיים בתחילת מסלול ההידרדרות שלהם, ודדי יצא למאבק בלימה כדי להציל את "עצמון".
באותו זמן, החלו להופיע בתי הקולנוע הגדולים מרובי האולמות ("רב מור", "רב גת"), שהתמקמו במרכזי קניות. דדי זיהה את המגמה והחליט להפוך את "עצמון" לקומפלקס של בתי קולנוע.
במסגרת השדרוג הזה, הוכנסו ב-1986 השינויים הבאים:
- אולם "עצמון" המקורי הפך להיות "עצמון 1"
- "מירון", ששכן במרתף הבניין, היה ל"עצמון 2"
- המזנון המקורי הפך ל"עצמון 3"
- יציע "עצמון" המקורי פוצל לשני חצאים לרוחבו, והפך להיות "עצמון 4" ו"עצמון 5".
- בנוסף, נרכש קולנוע "גלאור" הסמוך והצטרף למערכת תחת השם "מירון"
ב-1990, פתח דדי את קומפלקס הקולנוע "פנורמה 1 2 3", במרכז פנורמה שעל הכרמל, וכעת שלט בתשעה אולמות קולנוע. "פנורמה" הציג בעיקר סרטים שסיימו להיות מוקרנים ב"עצמון", ואיפשר ניצול טוב יותר של מלאי הסרטים.
המהפכה הזאת העניקה ל"עצמון" עוד מספר שנות חיים.
רשימה אקראית של סרטים שהוצגו ב"עצמון"
- אפריל 1954 – "נימפת הגלים" – עם אסתר וויליאמס
- נובמבר 1956: "ביו ברומל (אליל הנשים)" עם סטיוארט גריינג'ר ואליזבט טיילור
- אוגוסט 1958: "פצפונת ואנטון"
- מרץ 1961: "בן חור" עם צ'רלסטון הסטון
- יוני 1961: "39 המדרגות", "פוליאנה" עם היילי מילס
- יוני 1962: "זוהר בדשא" עם נטלי ווד ווורן בייטי
- יולי 1962: "החייל האמיץ שווייק"
- נובמבר 1973 – "עושה הצרות"
- אוקטובר 1955 – "מה קל לאהוב"
- יוני 1963: "רק נשימה אחת של אושר" עם אלן בייטס
- אוקטובר 1963:"לורנס איש ערב" עם פיטר או'טול
- נובמבר 1963: "אווה" עם ז'אן מורו
- מאי 1965: "זורבה היווני" עם אנתוני קווין
- דצמבר 1966: "כיצד לגנוב מיליון" עם אודרי הפבורן ופיטר או'טול
- פברואר 1967: "ארבינקא" עם טופול
- יוני 1967: "הומברה"
- אוגוסט 1967: "פנטומס נגד הסקוטלנד ירד" עם לואי דה פינה
- אפריל 1968: "טוביה ושבע בנותיו" עם שמואל רודנסקי
- יוני 1968: "במעלה המדרגות היורדות"
- אוגוסט 1968: "תקרית בניו יורק"
- דצמבר 1968: "שלום לידיד" עם אלן דילון וצ'רלס ברונסון
- פברואר 1969: "דודתי אהובתי"
- אפריל 1969: "תעלת בלאומילך" עם בומבה צור
- מאי 1969: "רכבות נשמרות היטב"
- מרץ 1972: "קוראים לי טריניטי" עם טרנס היל ובאד ספנסר
- אוגוסט 1972: "שמש אדומה"
- ספטמבר 1974: "חכם גמליאל"
- אוקטובר 1974: "מגרש השדים" עם אלן בורשטיין
- פברואר 1975: "משאלת מוות" עם צ'רלס ברונסון
- מרץ 1976: "ג'וקר"
- יוני 1979: "החשד שבלב"
- מרץ 1989: "מיסיסיפי בוערת" עם ג'ין הקמן
- ינואר 1990: "בחזרה לעתיד" עם מייקל פוקס
- יוני 1993: "הצעה מגונה"
הסוף
אבל זה לא הספיק. "עצמון" לא יכול היה לחמוק מגורלם של בתי הקולנוע האחרים, וב-1997, סגר את שעריו.
בשנת 2002, נפתח במקום הסניף החיפאי של מועדון "האומן 17". הבעלים החדשים השקיעו בשיפוץ המקום. כל האקוסטיקה הוסרה מהקירות, והם נצבעו בוורוד-סגול.
המקום סבל, כמעט מיומו הראשון, מתלונות מצד תושבי השכונה על רעש ומטרדים. המועדון סבל מאוד מאירועי אלימות, שבשיאם נורו שני מאבטחים על ידי תושב טירת הכרמל שכניסתו סורבה. נגד המועדון הוצא צו סגירה, והוא נסגר ב-2005.
מאז, היה המבנה הנטוש בסיס לתכניות שונות ומשונות שלא התממשו.
לאחרונה נרכש הבניין ע"י קרן אדלסון. הוא מיועד לשמש מוסד של "בני עקיבא" העולמית, וייתכן שיכיל גם מכינה צבאית.
מקורות
מקורות חשובים למאמר זה הם שיחות שערכתי עם דדי פרבשטיין, פיני שפטר ואיציק שפיר (שפטר), וכן פוסט FB שמבוסס על ראיון עם אבי פרבשטיין ז"ל שהעלה בועז רפאלי.
אל הקוראים
אנחנו מנסים להקפיד על זכויות היוצרים של החומרים שאנחנו מעלים כאן. אם בידיכם מידע על יוצרי הכרזות וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
קוריוז – הנהלת הקולנוע שריינה לאבא חושי ואשתו שני כרטיסים בשורה ראשונה ביציע. מוצאי שבת. קבוע. לא חושב שחושי ניצל את הכרטיסים
תיקון מזערי – לורנס איש ערב הוצג בקולנוע רון. להיט
למערבון ברשימה קוראים הומברה hombre
סדרת סרטי מיס מרפל הוצגה בעצמון
גם מזימות בינלאומיות של היצ'קוק
כבוד למפעל שלך יורם
תודה דוד על ההערות והמילים החמות.
לגבי "לורנס" – אכן הוצג ב"רון" אבל לפי המודעה המצ"ב ("חרות", אוקטובר 1963) הוצג גם בעצמון.
פרבשטיין נדמה לי בועז פרבשטיין כנראה הנכד.
לפני שנים דהר בכביש בהמשך פרויד לכוון מתמ, בגלל המהירות הגדולה ומשום שלא היה חייץ בין הכביש היורד וזה העולה.
בדרך העולה לכוון אחוזה נסעו במכוניתם ענת ודורון רווה, פרבשטיין הצעיר דהר בדרך למטה וכנראה איבד שליטה על ההגה, עף לכביש העולה ונכנס במכוניתם של ענת ודורון רווה שנהרגו כתוצאה מהפגיעה חייו של פרבשטיין הצעיר ניצלו הודות לבלימה שנבלם על ידי מכוניתם של ההרוגים אחרת היה עף לואדי ונפצע או נהרג. ארבעה יתומים נשארו לבדם.
הלב נשאר כואב ומתגעגע לזוג הנפלא הזה.
למה נזכרתי והעליתי? כי קראתי את הכתבה על קולנוע עצמון שהיה שייך למר פרבשטיין.
כאשר מוזכר השם המשפחה פרבשטיין, עולים לי דמויותיהם של ענת ודורון. יהי זכרם ברוך.
בתור ילד, ועוד די נמוך, זכור לי השיפוע ההפוך של עצמון כסיוט. בייחוד אם לפניי ישב מישהו עם כובע (בשנות ה-60 אפילו ג'יימס בונד חבש כובע).