דעיכתה של שכונת "הדר הכרמל"
בשנות ה-60, החלו מרכזי ערים ברחבי העולם בכלל, לסבול ממצב בו הפכו לקורבן של הצלחתן. ירידה באיכות החיים (צפיפות, גודש תנועה, פקקים וזיהום) מצד אחד, ועליית מחירי הקרקע והדיור מצד שני, הביאו לנטישה של מעמד הביניים את מרכזי הערים ומעבר שלהן אל הפרברים. יחד איתם התרחשה צניחה בנפחי התעשייה, המסחר והתעסוקה במרכזי הערים, ומחירי הנדל"ן החלו צוללים. את מקום האוכלוסיה החזקה, הלכה ותפסה אוכלוסיה חלשה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ואיתה הגיעו הידרדרות לפשיעה, עוני והזנחה. הליכה ובילוי ברחובות מרכז העיר הפסיקה להיות אטקרטיבית, ומרכזי הבילוי התחילו לדעוך.
התהליך הזה התחיל בחיפה בשכונת "הדר הכרמל", לקראת סוף שנות השבעים.
האוכלוסיה החילונית של מעמד הביניים התחילה לעזוב את השכונה, ואת מקומה תפסו אוכלוסיות בסטטוס סוציו-אקונומי נמוך. שכונות "גאולה" ו"נחלה", נתפסו על ידי אוכלוסיות חרדיות, שבנוסף לריבוי הטבעי הגבוה שלהן, ייבאו גם משפחות מקהילות שמחוץ לחיפה.
מחירי הדיור הזולים משכו לשכונה אוכלוסיות חלשות יותר לשכונה. המחירים משכו גם עולים חדשים, אך אלו מהם שהתבססו כלכלית, מיהרו לעזוב את השכונה, תוך שהם משאירים בה את החלק שהתקשה יותר.
"הדר הכרמל", השכונה בה פעלו רוב בתי הקולנוע, התרסקה לחלוטין, והפכה לאיזור עני, מוזנח, מוכה פשע, וללא הדר.
בתי הקולנוע לא יכלו שלא לחוש בשינוי הזה.
המתחרה החדש
בסוף שנות ה-60, העיב ענן גדול על תעשיית הקולנוע בארץ – הטלוויזיה.
מסיבות אידיאולוגיות בעיקר, התעכבה פתיחתה של הטלוויזיה הישראלית במספר שנים אחרי שאר העולם. בן גוריון התנגד באופן גורף להכנסת הטלוויזיה לארץ, מחשש שתהפוך את עם הספר לעם המסך (כמה שהוא צדק… אבל כמה שזה היה בלתי נמנע…), והיה, כמובן, גם הגורם הכלכלי של הימנעות מעידוד ייבוא יקר והמוני מקלטי טלויזיה, לבל יפגעו במאזן התשלומים הבעייתי של המדינה, שהייתה ממילא בדרך למיתון עמוק.
רק ב-1965, אחרי פרישתו של בן-גוריון וכניסתו של לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה, ובמיוחד אחרי היציאה מן המיתון ב-1967, נפתחה האפשרות להכנסת הטלוויזיה למדינת ישראל.
שידורי טלוויזיה בישראל עלו לאוויר בחודש מרץ 1966, במסגרת הטלוויזיה החינוכית, וב-2 במאי 1968, החל לשדר ערוץ "הטלוויזיה הישראלית", שפתח את שידוריו בהצגת המצעד הצבאי הראשון בירושליים המאוחדת.
חדירת הטלוויזיה, עם שידורים מלבנון וקפריסין שנקלטו בארץ, יצרה ירידה בביקוש לקולנוע, שעם פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית ב-1968, הוחמרה עוד יותר. בתי הקולנוע, נאלצו כעת להתמודד עם מתחרה חדש ועממי עוד יותר מהם, אך התחרות עוד היתה נסבלת כל עוד שידרה הטלוויזיה בשחור לבן.
המלחמה על הצבע
בסוף שנות ה-70 החלו להימכר בישראל מקלטי טלוויזיה המאפשרים קליטת שידורים בצבע. מכשירים אלה היו, מן הסתם, יקרים יותר ממקלטי השחור-לבן.
אמנם הטלוויזיה הישראלית הצעירה שידרה בעיקר בשחור-לבן, אך תכניות קנויות מחו"ל צולמו כבר ברובן בצבע, ההפקות שהזמינה הטלוויזיה הישראלית מאולפני הרצליה צולמו בחלקן בצבע, והתחנות השכנות בקפריסין, לבנון, מצריים וירדן כבר שידרו בצבע, כך שלרוכשי המקלטים הצבעוניים היו כבר תכנים לצפייה.
וכאן החלה סאגה של מדיניות חסרת תבונה וחסרת סיכוי של מעורבות יתר ממשלתית כנגד כוחות השוק – פרשה הראויה להילמד בשיעורי מבוא לכלכלה:
עם הגידול בביקוש למקלטי הטלוויזיה צבעוניים (שהיו יקרים יותר ממקלטי השחור-לבן) הורתה הממשלה לרשות השידור למנוע את האפשרות לצפייה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית. המטרה הייתה כלכלית – לא לעודד ייבוא יקר והמוני, ואידיאולוגית – למנוע, ברוח הסוציאליזם, מן המקלטים הצבעוניים להבליט את הפער בין עשירים לעניים.
הטלוויזיה הישראלית נדרשה כעת למחוק את הצבע מכל שידור שלה. לצורך זה הופעלה טכנולוגיה שזכתה לשם "מחיקון" שהעלימה את הצבע מן המסכים, גם עבור תכניות שצולמו במקור בצבע.
ההמשך היה צפוי, והתגובה הישראלית למלחמה שהכריזה הממשלה על כוחות השוק הגיעה במהרה. מהנדס אלקטרוניקה צעיר בשם מולי אדן (לימים נשיא אינטל ישראל וסמנכ"ל בכיר באינטל העולמית) פיתח עבור חברת "מץ אלקטרוניקה" התקן ששולב במכשירי טלוויזיה צבעוניים שמכרה החברה, והפך אותם ללהיט היסטרי, בכך שהתגבר על המחיקה שבוצעה על ידי רשות השידור, ואיפשר למקלטים להציג את התוכניות הזרות בצבע, על אפה וחמתה של הרשות.
שמו המסחרי של ההתקן היה "אנטי-מחיקון". ההתקן ייקר את המכשירים הצבעוניים עוד יותר, ושם לצחוק את כל המדיניות הממשלתית העקומה. בהמשך, ניתן היה גם לרכוש אותו בנפרד, וב 1979, מתוך יותר מ-100 אלף מכשירי טלוויזיה צבעונית שהיו בישראל, לפחות ל-10% נרכשו התקני אנטי מחיקון, והיד עוד הייתה נטויה.
המצב הפך אבסורדי עוד יותר, כאשר, על-פי דרישת התחנות באירופה ובארצות הברית, נאלצה הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות השבעים להעביר בצבע שידורים חיים חשובים לעולם, כמו ביקור סאדאת בישראל בנובמבר 1977. האירוויזיון במרץ 1979 ששודר בצבע סימן את נפילת החומות -על אף שהיה זה שידור צבע חד-פעמי, הוא הביא עימו גל אדיר של קניית מכשירים צבעוניים בכל רחבי הארץ.
כל זה הביא את שר האוצר החדש, יורם ארידור, לאפשר לרשות השידור לעבור בהדרגה לשידורים בצבע. במסגרת מדיניות "להיטיב עם העם" של ממשלת הליכוד (מדיניות שהביאה את המשק הישראלי לאינפלציה של 400% ב-1983), הופחת גם המס שהוטל על מכשירים צבעוניים.
הסכר נפרץ, ובשנת 1983, הרימה רשות השידור ידיים והפסיקה את הפעלת ה"מחיקון". הטלוויזיה הישראלית עברה לשידור מלא בצבע, והסאגה המוזרה הזאת הסתיימה.
ההידרדרות
בסוף שנות השבעים, כבר התקשו בתי הקולנוע לתפקד כלכלית, ועול המיסים התחיל להיות כבד מדי עבורם. הלחץ הזה משתקף היטב במכתב ששלח יהודה דורון, יו"ר התאחדות ענף הקולנוע בחיפה, לראש העיר אריה גוראל:
"… ..למרות כל הישיבות עם עו"ד יונה יהב ועם מזכיר העיריה, מר יוסף גלוזמן, לא התקדם דבר ולא נעשה דבר להטבת מצב בתי הקולנוע בחיפה, ובתי הקולנוע בחיפה היום אינם מסוגלים לתפקד יותר בצורתם הנוכחית. בתי הקולנוע מעונינים בשיפוצים ובשיפורים, אבל לצורך זח אנו זקוקים לכסף והיום כאשר היטל הענוגים יחד עם מס ערך מוסף של כרטיס מגיע %85 בערך, לא נשארת לקולנוע אפשרות להפעיל אותו בצורה מסודרת, ובאם ברצון הקולנוע עוד לשפץ – הרי הדבר הוא בלתי אפשרי."
והוא מוסיף ומאיים:
"אנו רואים במצב החמור אשר בו אנו נמצאים, את העירייה כאחראית, ואם אתה, ראש העיריה, לא תתערב מהר לקידום פני הרעה, אזי ייסגרו בתי הקולנוע בחיפה, והבידור העממי היחידי שעדיין קיים בחיפה, גם כן ייעלם. בנוסף לזה, עקב סגירת בתי הקולנוע יפוטרו כל העובדים שמרביתם נכי מלחמה, וכנראה שבשעה 7 יהיה חושך בעיר."
אבל מכאן הדברים רק הלכו והידרדרו.
הטלוויזיה הצבעונית האיצה את דעיכת בתי הקולנוע, דעיכה שהואצה עוד יותר עם הופעת הטלוויזיה בכבלים בשנות ה-80. נראה שחיפה המירה בתקופה זאת את אליפות העולם בביקורים בקולנוע בה החזיקה בשנות ה-50, באליפות העולם בכבלים פיראטיים. בשנת 1989 החלה בישראל פעילותן של חברות הטלוויזיה בכבלים, שהעניקו שירותי טלוויזיה רב־ערוצית, ושמטו את הקרקע מתחת לרגלי תעשיית הכבלים הפיראטית.
כאשר המצב נעשה קשה, והתחרות מול הטלוויזיה התחילה לנגוס באופן משמעותי בהכנסות בתי הקולנוע, נכנסו אלה לישורת האחרונה של קרב ההישרדות האחרון שלהם.
- בתי הקולנוע ה"גדולים" נפלו בזה אחר זה בכבוד על משמרתם.
- "אוריון", "גלאור" ו"מירון" גילו את סרטי הסקס, כנשק שקיוו שייתן להם יתרון על הטלוויזיה, והם החלו להקרין סרטים מסוג זה, בניסיון הישרדות נואש.
- משפחת פרבשטיין ניסתה לשנות את "עצמון" לקולנוע מרובה מסכים. לצורך זה, חולק השטח של הקולנוע הישן + השטח של קולנוע "מירון" לחמישה אולמות קולנוע נפרדים.
כדי לשמור על המיתוג האיכותי של "עצמון", ובו זמנית ליהנות מהכנסות על סרטים מפוקפקים יותר, נרכש קולנוע "גלאור", והחליף את שמו ל"מירון".
- "דומינו", לעומתם, ניסה כיוון הפוך. הוא שינה את שמו ל"אורדן" ואח"כ ל"קרן אור", וניסה למתג את עצמו כקולנוע שמציג סרטי איכות.
אבל בשלב זה, דבר כבר לא עזר.
בתי הקולנוע העירוניים, הפסיקו להיות כלכליים, והם החלו, בזה אחר זה, להיסגר, להינטש, וחלקם נהרס לחלוטין לטובת מגדלים או חניונים. סגירת בתי הקולנוע, מצידה, דירדרה עוד יותר את המסחר והעסקים במרכז העיר, שאיבד את המבקרים שהביאו לשם בתי הקולנוע, והאיצו את דעיכתו.
קולנוע "תמר" היה הראשון ללכת. באפריל 1969, פחות מעשר שנים מאז שנפתח, פרצה בקולנוע שריפה, תקרתו קרסה והוא נסגר. מספר שנים אחר כך, קרס גם אחד מקירותיו, ולקח אתו גם את בריכת "גלי הדר" הסמוכה.
"עין דור" "ורד" ו"הדר" נסגרו בתחילת שנות השבעים.
"ארמון" הפסיק להקרין סרטים ב-1987, וב-1995 נהרס כדי לפנות מקום למגדל משרדים.
"אורה" נסגר בשנת 1990 וניצב נטוש במשך זמן רב. בשנת 2002 נמכר המבנה ואושרה הסבתו למרכז מסחרי.
"אמפי" נסגר בשנת 1990, 1987, נהרס והפך למגרש חנייה ברוב סירקין.
"רון" נסגר בשנת 1991, והמבנה נטוש מאז.
"אוריון" נסגר גם הוא בשנות ה-90, ובעצם, אל המאה ה-21 הגיעו רק "מוריה" ו"עממי".
בשכונת הדר אין כיום ולו קולנוע פעיל אחד, ולמעשה, מכל הרשימה המפוארת נותר, בבדידות מזהירה רק קולנוע "עממי" בנוה שאנן, שהצליח, איכשהו, להתאים את עצמו לזמנים (שני אולמי הקרנה), וליצור לעצמו מיתוג וארומה מיוחדת של מרכז בילוי שכונתי וקהילתי.
בתי הקולנוע החדשים, שהחליפו את בתי הקולנוע של הדור הראשון ןהשני, עברו לתוך קניונים בשולי העיר, שמסמלים בעצמם מהפכה בדפוסי הקנייה והבילוי. הקולנוע הפך מחוויה חברתית למוצר צריכה, ובתי הקולנוע הפכו לסופרמרקטים מרובי מסכים, המבוססים על מודל עסקי שונה, והרחיקו את הבילוי העממי הזה מן הרחוב והקהילה.
האם מותם של בתי הקולנוע השכונתיים הוא גזירת גורל?
הגעגועים אל בתי הקולנוע השכונתיים הם טבעיים, אך גם דעיכתם הייתה תהליך טבעי, המשקף זמנים ותנאים שונים, שינויים באקו-סיסטם של הקולנוע בעולם בכלל, וגם מעבר אוכלוסיות בין שכונות. אין היום מקום ל 25 בתי קולנוע שכונתיים בחיפה, בוודאי, כשרובם מתרכז בשכונת הדר המתנוונת.
"גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה"
המונח "גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה" (Gentrification) מתאר תהליך עירוני-חברתי של מעבר אוכלוסיות מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה. המונח הזה, שנטבע לראשונה בשנות השישים, כדי לתאר תהליכים שזוהו בלונדון, התייחס בעיקר להשפעה השלילית של התהליך על קהילה ותיקה וחלשה, שכעת עלולה, מסיבות כלכליות וחברתיות, להידחק אל מחוץ למקום מגוריה.
עם הזמן, קיבל המונח הזה גם הקשר חיובי, שכן אחד המרכיבים ההכרחיים שלו הוא התחדשות עירונית בשכונה. בתים עוברים שיפוץ, עסקים עוברים מתיחת פנים, או מתחלפים באחרים, והאוכלוסיות החדשות מביאות עימן תחושה של תנופה. הזנחה רבת שנים מתחלפת בטיפוח, ותרבות הפשיעה הולכת נעלמת איתה.
תהליך הג'נטריפיקציה מתחיל בדרך כלל ב"חלוצים", כגון צעירים ואמנים, שמגיעים בעקבות מחירי הדיור הנמוכים. הם משפצים את הדירות והמבנים הישנים, יוצרים סביבם הווי חברתי, ומושכים לשכונה אוכלוסייה נוספת, לרוב צעירה.
בשלב הבא, מזהה אוכלוסייה מבוססת יותר את השינוי ואת הפוטנציאל, ומתחילה להשתקע בשכונה. השכונה הופכת "טרנדית", מתחילה לעבור התחדשות עירונית, והמחירים מתחילים לעלות. בהמשך, מזהים גורמים עסקיים את ההתעוררות, ומקימים עסקים חדשים, שמגבירים את העניין והאטרקטיביות של השכונה.
אפשר להפוך את השימוש במונח הזה על פניו, ולהצביע על התהליך שעברה "הדר הכרמל" משנות השמונים ואילך כתהליך של "אנטי-ג'נטריפקציה". דוגמאות לתהליכי ג'נטריפקציה ניתן לראות גם בארץ (למשל, יפו ופלורנטין בתל אביב). בחיפה, הדוגמא המובהקת היא העיר התחתית, שהולכת והופכת לאיזור בילויים אטרקטיבי, מתהדרת במרכז אקדמי, ואפילו במרכז היי-טק קטן, ומתחילה למשוך אליה אוכלוסיות חדשות.
