תודות
חלקים מרכזיים בכתבה שלפניכם מבוססים על חומרים שנאספו מתוך המקורות הבאים:
- "היה הייתה חיפה" ו"אהבה מאונס" – יעקב דוידון
דוידון היה דמות חיפאית צבעונית, ושמו יחזור ויצוץ בסדרת הכתבות הזאת. בתחילת שנות ה-20, היה דוידון חבר בקבוצת הבנאים הראשונה בחיפה, שהתגוררה בשכונת "נחלה" (איזור רחוב מיכאל של היום). דוידון שניחן גם בכישרון כתיבה שופע, מתאר בספרו "היה היתה חיפה" את הראינוע קוליזאום ואת החיים סביבו, וחלק גדול מן הפרטים בכתבה זאת, מבוסס על תיאוריו.
- "אילן נטוע באדמתו" – עמי יובל
כל אלה הם קריאה מומלצת לכל חיפאי, אך הם אינם מודפסים יותר, וקשים מאוד להשגה.
תודה מיוחדת לאיתמר רוטלוי, אנציקלופדיה מקומית, שתרם לי מידע רב, והאיר את עיניי במספר נקודות.
הראינוע הראשון בחיפה
ההיסטוריה הרשמית של הקולנוע בחיפה התחילה ב-1919, אז עבר ברוך טולצ'ינסקי עם משפחתו מתל אביב לחיפה.
טולצ'ינסקי היה יזם סדרתי, שעסק בין השאר בדלק, יינות ומוצרי שוקולד, אך בזמן המלחמה הגדולה נקטעו הקשרים המסחריים שהיו לו באירופה, ופרנסתו נפגעה.
בימיו בתל אביב, הכיר טולצ'ינסקי את ראינוע "עדן" (התל אביבי) ואת מייסדו, ומשנוכח שבחיפה אין ראינוע, זיהה מיד את הפוטנציאל. בשיתוף עם יוסף בן חנניה (חרומצ'נקו) שכרו השניים אולם ורכשו שניים מפלאי הטכנולוגיה של התקופה: מקרנת ראינוע ידנית מעודפי הצבא הבריטי, וגנרטור דיזל. לצורך הפעלת המקרנה נשכר עובד יווני מיומן, שהתחייב להכשיר את בניהם של בעלי הראינוע בהפעלת המקרן.
על הגנרטור מספר עמי יובל בספרו "אילן נטוע באדמתו":
"התנעת הגנרטור נעשתה במשיכת חבל שסובב את המנוע והצית את הדלק. לצורך ההתנעה היה צורך ב-3 אנשים. אחד ספר "אחת, שתיים שלוש" ואז משכו כולם בחבל, ומיהרו להרפות ממנו, כדי שלא יגרור אותם אל המנוע כשיתחיל להסתובב."
כל שנותר היה לשכור פסנתרן, והפרויקט יצא לדרך, וכך, בפסח 1919, זכתה חיפה בראינוע הראשון שלה, בעל השם הבינלאומי – "קוליזאום". השם שיקף את היותה של חיפה עיר מעורבת, עם קהל שהורכב מיהודים, מוסלמים ונוצרים.
הראינוע נפתח בשיפולי ואדי ניסנאס, ברחוב אלנבי 26 של היום.
עד לא מזמן, ניתן היה עוד לזהות את חזית הבניין, שכניסתו עוצבה (במתכוון?) בצורת סרט צלולויד, אך לאחרונה, הוחבאה חזיתו של המבנה ההיסטורי הזה תחת חזית חדישה של אולם שמחות. מי שיבחן מקרוב את החזית החדשה, יוכל להבחין מאחוריה, פה ושם, בחזית האבן שהוסתרה מאחור.
הראינוע לא היה פרנסתם היחידה של טולצ'ינסקי ובן חנניה, והם סחרו גם בבנזין. לצורך זה, נבנה מתחת לחדר המכונות של הראינוע, בין עמודי עץ, חדר שאיכסן מאות פחי בנזין. ספק גדול אם מכבי האש של היום היו מאשרים סידור שכזה.
בחלק האחורי של האולם נבנה יציע המכובדים, שישיבה בו הייתה יקרה, והפכה לסמל סטטוס.
בחצר, מעבר לקיר האחורי, ננעצו באדמה ארבע קורות-עץ, ועליהן הוצב חדר מכונות קטן עשוי עץ, הו הוצבה המקרנה המזדקנת, שהקרינה את הסרט על המסך שממול דרך פרצה בקיר.
יוצאים לדרך
לקראת הפתיחה, ואחר כך לפני כל סרט, היה "דלאל" (כרוז) עובר בשוק וברחובות, מכריז בקולי קולות על ה"פילם" שעומדים להקרין ב"סינמה קוליזאום", מספר בנפלאותיו, ומציין את שמות הכוכבים. ליד הכרוז צעד לוח מודעות אנושי שנשא מודעה גדולה עם פרטי ההצגה.
מהר מאוד, הפך "קוליזאום" למרכז הבילוי המודרני של חיפה היהודית, ושירת גם את ערביי חיפה.
שתי הצגות הוקרנו בכל ערב, אבל ההצגה השנייה נטתה להיות קצרה יותר, שכן מפעיל המקרנה נטה להתעייף בשעות מאוחרות אלו, וכדי לסיים את עבודתו בהקדם, הריץ מדי פעם את המכונה במהירות גדולה יותר. וכך דהרו להם סוסים במהירות בלתי סבירה, שחקנים הופיעו ונעלמו בחטף, והסרט הסתיים כשהוא משאיר את הצופים תוהים מה בעצם קרה שם.
"קוליזאום" הקרין סרטים אילמים מלווים במוסיקה. מדי פעם הוקרנו טקסטים על שיקופיות ששובצו בגוף הסרט, והסרט כולו לווה בנגינת הפסנתרן שישב באולם.
בראינוע קוליזאום הערב…
מדי שבוע, התפרסמו מודעות על סרט מדהים כזה או אחר, ומדי פעם גם נוספה סנסציה אדירה: "הביאורים בעברית."
מערכת הפרסום של הראינוע התבססה, כאמור, גם על הדלאל (הכרוז), הלא הוא חליל הצולע, ונושא המודעות שלו.
תהלוכת הפרסום הורכבה מנושא שלטי המודעות, שצעד בראש. אחריו צעד חליל, כשהוא מצלצל בפעמון שנשא בידו הימנית, ומכריז בערבית בקול אדיר דברים בנוסח: "האזינו! האזינו! בראינוע קוליזיאום הערב… בכל ערב… צרלי… וצ'פלין .. ואדי… ופולו… ואלמו… ולינקולן… וסטינגריי. .. ובאראבס… וואללה, כולם… כולם… הערב… בכל ערב… האזינו!
השלימו את התהלוכה המרשימה עשרות ילדים מכל העדות, שצעדו אחרי חליל.
גיבורי הבד של אותם ימים היו השודד הג'נטלמן סטינגריי, ה"טרזן" הראשון אלמו לינקולן, כוכב הקומדיות "פאטי" רוסקו,וכוכבות חושניות כמו מלכת הבד פרנציסקה ברטיני, ומיאה מאי, היפהפיה עבת הבשר.
בנוסף להצגות ראינוע, שימש האולם לפעמים גם כתיאטרון, ואירח את הצגותיו הראשונות של התיאטרון העברי מיפו.
הקהל
בשנת 1919, חיו רוב יהודי חיפה ב"ארד אל יהוד" (בתחום הרחובות: יהודה הלוי, אבן גבירול, ביל"ו והירמוך). שכונת ה"טכניקום", באיזור רחוב הרצל, הוקמה ב 1920 ומנתה עשרות ספורות של משפחות, ושכונת "נחלה" (מדרום לרחוב הרצל, באזור הרחובות מיכאל, בר-כוכבא ותחילת רחוב ארלוזורוב) הייתה בעיקרה שכונת אהלים שזה עתה הוקמה, והתגוררו בה חברי קואופרטיב בנייה צעירים.
תושבי חיפה היהודים נהגו לרדת במורד הבורג' (מעלה השחרור ושיבת ציון של ימינו), כדי לזכות בביקור בראינוע.
ההווי
מספר דוידון:
"לאולם מודרני ומשוכלל זה, ששמש את צרכי חיפה האמנותית ללא הבדל דת ועדה, היינו יורדים גם אנו. חברי קבוצת הבנאים הראשונה בנחלה. היינו צועדים בסך ברחוב הרצל ובמורד הבורג' וזמר בפינו."
את הסרטים האילמים נהגה ללוות פסנתרנית על פסנתר ישן שחסרו בו מספר קלידים. דוידון מעיד שהפסנתרנית המוכשרת ניגנה בעיקר שתי מנגינות, אחת רועשת ועליזה – לקומדיות וסרטים עליזים, ואחת עצובה וסנטימנטלית – לסרטים סוחטי דמעות.
זמן ההקרנה הרצוף נמשך בדרך כלל כשמונה דקות, ולאחריו יצאו הצופים להפסקה של רבע שעה, לצורך התרגעות והחלפת גלגל. אחרי ההפסקה, יכול היה להגיע גלגל שני של אותו סרט, או גלגל של סרט חדש. אחרי כשלושה או ארבעה גלגלים הסתיים הסרט, והצופים התפזרו לבתיהם.
דוידון מתאר את סיומו של ערב כזה:
"ברעש קמים אנו ממקומותינו, יוצאים חזרה לרחוב אלנבי וצועדים שוב בסך דרך כל חיפה לאהלינו בשכונת 'נחלה'. האחד מנגן במפוחית פה… השני מצא לו פח חלוד ומתופף בו ללא דופי…. השלישי שורק להנאתו, והיתר מרעישים עולמות סתם… מעירים אנו את כל חמישים המשפחות. תושבי הדר הכרמל…"
אכן, הווי סוער ותוסס.
"קוליזאום" כמרכז תרבות
אולם "קוליזאום" לא הסתפק רק בהקרנת סרטים, ושימש גם במה לאירועי תרבות מסוגים שונים, אפילו בתקופה הקצרה בין הפסקת פעילותו כראינוע ועד סגירתו הסופית. האולם אירח את התיאטרון העברי מיפו, ונתן במה להרצאות וקונצרטים.
"קוליזאום" – הסוף
ראינוע "קוליזאום" הפסיק להקרין סרטים ב-1925, האולם המשיך לתפקד עוד מספר חודשים כבמה למופעים אחרים ונסגר סופית ב-1926.
אל הקוראים
אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
