תודות
הכתבה שלפניכם מבוססת בעיקרה על ספרו יעקב דוידון "אהבה מאונס", סיפור של חלוציות בשטח הבניין, התיאטרון והראינוע בשנים 1920-1935, לאורכה ולרוחבה של ישראל.
תודה מיוחדת לאיתמר רוטלוי, שתרם לי מידע רב, והאיר את עיניי במספר נקודות חשובות, ולאלי רומן, שפתר את החידה היכן ניצב הראינוע "עדן".
ראינוע עדן
ראינוע "עדן", נפתח ב-1922 ברחוב יפו 51. ל"עדן" היה אולם ראינוע סגור, לצד ראינוע פתוח. בקיץ היו מעבירים את המסך והציוד לחלק הפתוח, ובחורף חוזרים לאולם סגור.
הערה למפה:
בשנות ה-1920, בהן פעל "עדן", כל הרחובות בין דרך יפו לרחוב אלנבי, כולל שדרות המגינים (שנקרא לפני כן רחוב המלך ג'ורג' החמישי), לא היו קיימים עדיין.
הבעלות על "עדן" התחלקה בין 4 שותפים: טולצ'ינסקי ובן חנניה, (הבעלים של "קוליזאום"), אגם-לבן ופייגלין.
ב-1926, השנה בה נסגר "קוליזאום", היה "עדן", שנפתח בתחילת שנות ה-1920, לראינוע המוביל בחיפה.
הייתה לו עדיין תחרות מצד הראינוע הפתוח "כרמל", שהוקם בערך באותו זמן, אך "כרמל" היה, לכל אורך הדרך, ראינוע פתוח בלבד, שהציג רק בתקופת הקיץ, ופיגר בתחרות על הקהל אחרי "עדן".
היה ביקוש לראינוע, אך הבעיה העיקרית הייתה הקהל ואמצעיו הכלכליים המוגבלים מאוד, כך שהתחרות על הלקוחות הייתה קשה.
במילותיו של דוידון (בספרו "אהבה מאונס"):
"הכל היה טוב ויפה בעולם הראינוע של הימים ההם, אלמלא הקהל… הוא עמד על דרגה נמוכה בהרבה מבעלי הראינוע… וכי מה אפשר היה לדרוש מחלוצים קרתניים ובלתי מהוקצעים, …אביונים ממש שאין להם מצלצלים בכיסם, אם לא להביא בחשבון את פתקאות משרד לעבודות צבוריות (י.כ. אביו הדלפון של "סולל בונה") שאין בהן ממש…"
אך כעת הופיע בשוק מתחרה שלישי (נוסף ל"כרמל"): יעקב דוידון שנשאר ללא פרנסה בבניין, הקים עם שותף ערבי, את הראינוע הפתוח "הגן המשמח" (בו נטפל בכתבה נפרדת), שבידל את עצמו בכך שמכר בכרטיס אחד סרט + הצגת תיאטרון קצרה.
הבעלים של עדן אימצו את מוחם כיצד להתמודד עם המתחרה החדש והרעב הזה, ולבסוף הגו רעיון מבריק שהקדים את זמנו, כיצד יוכלו לבדל את עצמם.
ומה קורה בעולם
באותה שנה, 1925, נעשו בהוליווד הצעדים הראשונים לקראת הדבר הבא בעולם הסרטים – הסרט המדבר. מאמצים רבים נעשו, וכסף רב הושקע, אך לא נרשמה הצלחה.
פריצת הדרך הראשונה נעשתה, באופן כמעט בלתי מודע, על ידי טכנאים בחברת "ווסטרן אלקטריק" האמריקאית, שמכרה מכשירי רדיו בחנויותיה. כתעלול פרסומת, נתלו במספר חנויות בניו יורק מסכים שהקרינו סרטים אילמים של תזמורות מנגנות, ובמקביל ניגנו תקליט שהשמיע את הקטעים המצולמים. כדי לוודא שהמוסיקה תתאים לתצוגה, חיברו שם, בעזרת מוט ברזל, את המנוע של מכונת ההקרנה למנגנון פטיפון, וכך יצרו לראשונה סינכרון בין קול לתמונה.
נתן לוינסון, המהנדס הראשי של חברת "טיים וורנר", שנסע לניו יורק לענייני עסקים, ראה במקרה את הפרסומות הללו, הבין את הפוטנציאל, ונבהל עד עמקי נשמתו – בעוד אנשיו מחפשים פיתרונות ללא הצלחה, נראה שמישהו הקדים אותו בפיתוח הקולנוע.
הוא לא איבד זמן, ותוך זמן קצר נחתם הסכם בין "האחים וורנר", ל"ווסטרן אלקטריק", ונוסדה חברת "ויטאפון" לצורך פיתוח הפיתרון המלא לשילוב קול ותמונה – הקולנוע.
הסרט הראשון שסינכרן בין קול לתמונה היה "דון ז'ואן", שיצא ב 1926. הסרט לא היה עדיין סרט "מדבר", שכן סינכרון של דיבור לתמונה היה עדין מדי, ולא נפתר עדיין, אבל היו בסרט קטעי אופרה שצולמו, ובמקביל נשמעו צלילי המוסיקה שהוקלטה באותו זמן. זה היה מספיק כדי לייצר אטרקציה שזיעזעה את עולם הקולנוע של התקופה, והציבה את "האחים וורנר" בפסגת התעשייה.
לוינסון המשיך ופעל, בסיוע "ויטאפון", להשקת הסרט "זמר הג'אז" ב-1927, שנחשב לסרט המדבר הראשון, שבישר את עידן הקולנוע. כל זאת, בזכות המשפטים המסונכרנים בסרט, שהראשון בהם היה זה שהצליח כוכב הסרט, אל ג'ולסון לומר בסיום השיר "שמיים כחולים" ("זמר הג'אז"): "חכו רגע, עוד לא שמעתם שום דבר."
הסרט שעשה היסטוריה
הסרט, "זמר הג'אז", התבסס על סיפור בשם "יום הכיפורים", וגיבורו היה ג'ק רבינוביץ', בנו של חזן יהודי, המנודה ממשפחתו בגלל רצונו להיות זמר פופולרי. הזמר-כוכב אל ג'ולסון, או בשמו המקורי אסא יואלסון, היה בן למשפחה יהודית שהגיעה לארה"ב מליטא.
ובחזרה לחיפה 1925 – "הסרט הקולני הראשון"
בעלי ראינוע "עדן", בניסיון נואש לגבור על מתחריהם ב"גן השמח", הגו רעיון מבריק כדי למשוך אליהם צופים. הם החליטו שהסרט הבא שיציגו – סרט בשם "המצעד הגדול" יהיה- לא פחות ולא יותר – סרט עם קול.
דלאל, הכרוז המפורסם, נשלח עם ציוותו לפרסם את האירוע ברחבי העיר, והחדשות המרעישות פורסמו בגאווה ברוב חוצות: קולנוע עדן עומד להביא לחיפה חידוש בהקרנת בכורה את "הסרט הקולני הראשון".
השנה הייתה 1925, ומדובר היה בחידוש עולמי.
התושבים היו ספקנים, אבל הסקרנות הרגה אותם.
"המצעד הגדול" היה סרט מלחמה ריאליסטי, אך אילם, על מלחמת החפירות בצרפת של מלחמת העולם הראשונה, ובעלי הקולנוע תכננו לצרף אליו פסקול אותנטי של מלחמה.
בימים שקדמו להקרנת הבכורה, נחשפו תושבי חיפה למראות מסקרנים ביותר, של סבלים ערבים מעבירים לאולם פטישים, קורנסים, ברזלים ופחים מכל המינים והסוגים, סדן ברזל עצום מבית החרושת "עמל" שממול הראינוע, ועוד חפצים מחפצים שונים, בעיקר כלי מתכת גדולים.
לצורך הפקת האירוע גויסו גם בחשאי מספר פועלי בניין גברתנים.
הנושא היה לשיחת היום בעיר, והיו ספקנים רבים, אך התכונה הרבה סביב האירוע נתנה תחושה כללית הייתה שאכן משהו מיוחד עומד לקרות, ושפרנסי הראינוע אכן מתכוננים לעמוד בהבטחתם הסנסציונית, ולהציג את סרט הקול הראשון בעולם.
הערב הגדול
בערב ההקרנה, היה אולם "עדן" מלא מפה לפה, בחיפאים נרגשים בבגדי חג, שבאו לראות את התוצר של חזית הטכנולוגיה הקולנועית של התקופה.
את מה שקרה שם, מתאר יעקב דוידון בלשונו הציורית:
"באמצע הבמה מונחת קורת ברזל ארוכה, ומשני עבריה סינקה ריז'י וישקה הפוזל בשרוולים מופשלים, בידי שניהם פטישי ענק, מוכנים ומזומנים למלאכת הקודש. משני עבריהם ניצבות המשמרות השניה והשלישית בצורת ברנשים שריריים וברזלים כפופים בידיהם מעל פני פחים מגולבנים, ומאחורי הפמליא וולדוקה מולודץ מניף פטיש-חוצבים מעל פני הסדן המוצק.
קול צלצול הפעמון. השלך הס על פני כל האולם. אין נשמע אלא פיצוח הגרעינים, מעין מנגינת פתיחה לקונצרט הבא אחריה. תפש הכנר, האדון קלינגר, את הקשת בימינו וקרץ בעינו לפסנתרנית, הגברת קלאפער.
הורמו יחדיו ידי קלינגר וקלאפער, והשתלבו למנגינת פלאים למראה גבור הסרט ג'והן גילברט, שבא מאמריקה הרחוקה להלחם בשדמות צרפת למען הצדק והשלום, ובינתיים מתעלס הוא באהבים עם רנה אדורה המפורכסת וגלוית השוקיים.
…
"הגיע הרגע! הגיבור מסתער בראש חילו על הגרמנים. מר קלינגר רומז לסינקה, הלז רומז לישקה, וההוא לוולודקה… ו… החלה פרשת הקולנוע !!!
פגע פטיש בסדן וברזל בפח. החרו-החזיקו אחריהם קורנס וכשיל. וירעדו אמות הספים מקצה האולם ועד קצהו. נרעד בסיס היציע והרעיד אולם ומלואו. ויהי כל המקום לחרדת אלהים."
הרעש מחריש האזניים היה בלתי נסבל, והקהל המבוהל ברח מהאולם.
ומסכם דוידון:
"נשארה רק הגברת קלאפער המסכנה שוכבת מתעלפת ליד הפסנתר ולידה האדון קלינגר חוור כמת ואובד עצות.
…
"אומרים כי באותו לילה לא יכלו כל צופי הסרט להרדם. הם שכבו ערים ודרוכים, פקעות צמר גפן באוזניהם ומקללים את ממציאי הקולנוע, עד עלות השחר."
מסיבות לא ברורות, לא הכירה ההיסטוריה בהישג נדיר זה של העיר חיפה, אבל אתם, הקוראים, יודעים כעת את האמת: סרט הקול הראשון בעולם הוצג בראינוע "עדן" בחיפה, ב-1925.
למרות האכזבה המסוימת של "הסרט הקולני הראשון", עד פתיחתו של קולנוע "עין דור", המשיך "עדן" להיות הראינוע המוביל של חיפה. היה לו ותק של מספר שנים על "הגן השמח", שגם נסגר כבר ב-1929, והיה לו את היתרון של אולם סגור שיכול היה להציג גם בחודשי החורף, שלא היה למתחרים.
המופעים בקולנוע "עדן"
לצד הקרנת סרטים, אירח אולם "עדן" גם הצגות תיאטרון, נשפים ומופעים שונים ומשונים.
מעבר על עיתוני התקופה מגלה עושר רב של ארועים ב'עדן'.
נשף פורים של האופרה העברית, הצגת 'הדיבוק', קונצרט של ישה חפץ, הצגת 'טוביה החולב' של התיאטרון הא"י, הצגות של ילדי בתי ספר, הצגת בלט עם ה"בפרימה-בלרינה של האופרה הא"י, גברת ר. ניקובה, בהשתתפות כל הסטודיה שהורחבה והשתכללה בזמן האחרון", הופעות של תיאטרון "המטאטא", ועוד כהנה וכהנה.
היה אף אירוע מחאה נגד הפרעות ברומניה בשנת 1927
אירוע מיוחד, שאולם "עדן" נטל בו חלק, היה 'שבוע האופרה בחיפה' ב-1926.
בעקבות האירוע, התפרסם מאמר בעיתון "הצפון", בו יוצא הכותב מגדרו ומתפעל מן ההתעוררות האמנותית בחיפה:
והיו כמובן נשפי הפורים:
הסוף
עם כניסת הקולנוע המדבר, והופעת בית הקולנוע הראשון ("עין דור", 1931) איבד ראינוע "עדן" את יכולתו להתחרות, וסגר את שעריו.
אל הקוראים
אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
