חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הספר "ימים של גאולה" לוקח אתכם למסע אל ילדות בחיפה של שנות ה-50 וה-60. בקנייה באתר: 70 ש"ח באיסוף עצמי, 90 ש"ח במשלוח.

פרק 7 • ראינוע "הגן המשמח"

פרק 7 • ראינוע "הגן המשמח" • איור: ד"ר דוד בר און
פרק 7 • ראינוע "הגן המשמח" • איור: ד"ר דוד בר און

בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה

אלבום בתי הקולנוע - הצטרף לפרויקט מימון המונים

קח חלק בהוצאת אלבום "בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה", והבטח לעצמך עותק של האלבום המתעד את כל 35 בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה מאז 1919, והמכיל טקסטים, תצלומים, מפות, מסמכים ואת האיורים המרהיבים של ד"ר דוד בר און. לתמיכה בפרויקט, אנא הקש על הקישור שלמטה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

תודות

הכתבה שלפניכם מבוססת בעיקרה על ספרו יעקב דוידון "אהבה מאונס", סיפור של חלוציות בשטח הבניין, התיאטרון והראינוע בשנים 1920-1935, לאורכה ולרוחבה של ישראל.

תודה לאיתמר רוטלוי על עזרתו.

הבנאים חובבי התיאטרון

ב-1920, הגיע יעקב דוידון לא"י. הוא הצטרף לקבוצת הבנאים – קואופרטיב של צעירים שהתפרנסו מעבודות בניין, ועבד, בין השאר בהקמת "מחנה יהודה" בפתח תקווה. דוידון, למרות חוסר נסיונו המוחלט בתחום, היה נגוע בחיידק התיאטרון. הוא עזב את הקבוצה,  וניסה להקים להקות תיאטרון בתל אביב ובירושליים, ללא הצלחה רבה.

יעקב דוידון • מתוך ספרו "אהבה מאונס" , הוצאת "ביתן", 1983
יעקב דוידון • מתוך ספרו "אהבה מאונס" , הוצאת "ביתן", 1983

אחרי הנסיונות הכושלים הללו, חזר דוידון לחיק קבוצת הבנאים שלו, שעברה בינתיים לחיפה. גם כאן לא עזב אותו חיידק התיאטרון ובסופו של דבר מצא את עצמו מוביל פלג של קבוצת הבנאים שעסק במקביל בבנייה ובתיאטרון. כך נולדה "הבמה הדרמתית – חיפה" – תיאטרון פועלים ספק מקצועי, ספק חובבני, שהציג מדי פעם באולם "עדן", וגם נדד עם הצגותיו ברחבי הארץ. המודל העסקי של הקבוצה היה פטנט עולמי: הכנסות מעבודת בנייה, והפסדים (בעיקר) מפעילות התיאטרון.

ההצלחה האמנותית, גם אם הייתה חלקית, עודדה את דוידון וחבריו לנסות לעשות משהו שלא נעשה עד אז – להעלות מחזה מקורי.

ההצגה שנבחרה, "על הכינרת" פרי עטו של אחד, ד"ר מקלר, הייתה טרגדיה נוראה ואיומה על בחורה שנאנסה ע"י קוזקים, שמתגלגלת למושבה כינרת, אך לא מצליחה להתגבר על הטראומה, ולבסוף מוצאת את מותה בכינרת.

יעקב דוידון ושושנה וייס במחזה "על הכנרת" • מתוך הספר "אהבה מאונס", יעקב דוידון, הוצאת "ביתן", 1983
יעקב דוידון ושושנה וייס במחזה "על הכנרת" • מתוך הספר "אהבה מאונס", יעקב דוידון, הוצאת "ביתן", 1983

ההצגה נכשלה לחלוטין, והקבוצה איבדה הן את כספה, והן את יוקרתה. בינתיים גם נחלש מאוד שוק הבניין, והקבוצה עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת.

ההצלה באה ממקום בלתי צפוי.

الانشراح – "הגן המשמח"

מרכז חיפה, בשטח התחום בין דרך יפו בצפון, רחוב אלנבי בדרום, רחוב הבנקים במזרח, ורחוב עין דור במערב, השתרע גן גדול. בתחילת שנות ה-1920, עדיין לא נפרץ ונסלל רחוב המלך ג'ורג' החמישי (שדרות המגינים של ימינו), ולא היה שום רחוב בין רחוב אלנבי לדרך יפו, כך שמדובר היה בשטח רחב ידיים.

"הגן המשמח" • מפה משנת 1928 • אוסף לאור, הספריה הלאומית, ירושלים
"הגן המשמח" • מפה משנת 1928 • אוסף לאור, הספריה הלאומית, ירושלים
מיקום אתר 'הגן המשמח' על מפה מ-2022 • המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל
מיקום אתר 'הגן המשמח' על מפה מ-2022 • המפה באדיבות המרכז למיפוי ישראל

הערה: בשנות ה-1920, בהן פעל "הגן המשמח", כל הרחובות בין דרך יפו לדרך אלנבי, כולל שדרות המגינים (שנקרא לפני כן רחוב המלך ג'ורג' החמישי), לא היו קיימים עדיין.

בעלי הבית היו שוחרי תרבות, ועל הבמות הללו התארחו מדי פעם להקות תיאטרון ממצריים.

אופרה מצרית ב"גן המשמח" • "הצפון" 18.06.1926 • אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל
אופרה מצרית ב"גן המשמח" • "הצפון" 18.06.1926 • אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

"הגן המשמח" מארח את "התיאטרון הדרמתי של חיפה"

דוידון הבלתי נלאה פנה אל האחים, וביקש מהם להשתמש בבמות, שרוב הזמן לא היו מנוצלות.

מעט לפני כן, במהלך הצגת "הגברת עם הקמליות" לדיומא, שהעלה במקום תיאטרון מצרי מכובד מקהיר, השמיע הקהל הערבי המשועמם, שכנראה לא נטה חיבה לקלאסיקות מעין אלה, קריאות תרנגול במהלך ההצגה. הבמאי המצרי, שנעלב עד עמקי נשמתו, נשבע שלא לחזור ולהופיע יותר בפני הקהל החיפאי חסר התרבות.

ייתכן שטאנוס אג'ייל, האח הבכור, שהיה חובב תיאטרון מושבע, ראה הזדמנות בפנייה לקהל חדש ושוחר תיאטרון קלאסי. הוא קיבל את דוידון בזרועות פתוחות, והאחים העמידו את במות הגן במוצאי שבתות לרשות הקבוצה תמורת סכום סמלי.

הבנאים שוחרי התיאטרון התאוששו מעט, ואף החלו, לתקופת מה, לראות הכנסות, אך בסופו של דבר, נכשלה גם ההרפתקה הזאת, אחדים מן החבורה עזבו, ודוידון ניצב שוב בפני שוקת שבורה וחובות מעיקים.

הראינוע יוצא לדרך

בצר להם, נסעו דוידון ושלושה מחבריו לאחד מבעלי החוב הערביים שלהם בעכו, והציעו לו להחזיר את חובם על ידי ביצוע עבודות בניין עבורו. במהלך השהות שם, התגלגל דוידון להצגת ראינוע במקום, ומייד נדבק בחיידק חדש.

לחיפה הוא חזר ללא קבוצה, ללא עבודה, ללא תיאטרון ועם לא מעט חובות, אבל לא איש כמוהו יתייאש. דוידון נזכר שפעם ראה במחסן ה"גן המשמח" מכונת ראינוע ישנה, והיה לו רעיון למיזם חדש.

הוא הלך לפגוש את טאנוס אג'ייל, שקיבל אותו בסבר פנים יפות. לדוידון היתה הצעה עסקית: טאנוס יאפשר לו להפוך את המקום ל"סינימה יאהודי" אמיתי, שיקרין סרטים ליהודים וערבים.

טאנוס תהה בשביל מה הוא צריך את הצרה הזאת. "קוליזאום" עמד להיסגר, "כרמל" התנדנד, והתחרות עם "עדן" על הקהל החיפאי, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, תהיה קשה. אבל לדוידון, כמו דוידון, היתה תשובה מוחצת.

הראינוע שלהם, כך אמר, לא יהיה סתם עוד ראינוע. הוא ישקם את התיאטרון הדרמטי שלו, והם יוכלו לשלב, בכרטיס אחד, סרט ראינוע עם קטע תיאטרון כבונוס.

לבסוף נכנע טאנוס ליהודי העקשן ובעל החלומות הזה, שאותו חיבב מאוד, והסכים לנסות.

קו-פרודוקציה יהודית-ערבית-יוונית

לצורך הפרויקט, פנו השניים אל סוקרט טוטלידס, סוחר יווני ממולח, שעל מקור עושרו היו שמועות רבות (לפי אחת מהן, האיש שם את ידו על מטמון שהוסתר על ידי הגרמנים אחרי נסיגת בני בריתם הטורקים מן הארץ, אחרי מלחמת העולם הראשונה). סוקרט היה סוחר בולט בעסקי הראינוע, והתמחה בהפצת סרטים, שאיש לא ידע מניין הגיעו לידיו, ולא נטה לייחס חשיבוות מופרזת לזכויות יוצרים ותשלומי מס למיניהם.

כך יצא לדרכו "הגן המשמח" (טאנוס התעקש לשמור על השם, וזה מה שיצא בתרגום הצולע לעברית), קו-פרודוקציה חד פעמית יהודית-ערבית-יוונית. היה זה הראינוע השמיני בארץ באותו זמן, והשלישי של חיפה, אחרי "עדן" ו"כרמל" ("קוליזיאום" נעלם מן הזירה סמוך לפתיחת "הגן המשמח"). הראינוע החדש נפתח בהצגת הסרט "שטף החיים" מ-1919, שסיפק השותף היווני במחיר מיוחד.

הגן המשמח" • איור (אילוסטרציה): ד"ר דוד בר און
הגן המשמח" • איור (אילוסטרציה): ד"ר דוד בר און

דוידון, עם "הבמה הדרמתית חיפה" שלו (כך במקור) חזר להציג שם גם הצגות מלאות מדי פעם, וגם צירף קטעי תיאטרון להצגות ראינוע.

"חסיה היתומה" של "הבמה הדרמתית חיפה" • "הצפון" 26.02.1926 • אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל
"חסיה היתומה" של "הבמה הדרמתית חיפה" • "הצפון" 26.02.1926 • אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים, באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל

הגן המשמח אירח גם מופעים ואירועים שונים, ואף התחרה באח הגדול "עדן" באירוח נשף מסיכות לפורים, ובנשפים לכל חג אפשרי.

נשף מסכות ב"גן המשמח" • "הצפון" 22.03.1927, , אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים • באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל
נשף מסכות ב"גן המשמח" • "הצפון" 22.03.1927, , אוסף העיתונות ההיסטורי, הספריה הלאומית ירושלים • באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל
כרזת נשף פורים עם "טשרלי טשפלין" ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים
כרזת נשף פורים עם "טשרלי טשפלין" ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים
כרזת נשף פסח ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים
כרזת נשף פסח ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים
כרזת נשף שבועות ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים
כרזת נשף שבועות ב"גן המשמח" 1929 • אוסף האפמרה, הספריה הלאומית ירושלים

פלאי ההקרנה הידנית

מכונת ההקרנה הידנית הישנה מדגם "פאטה" 1918, הייתה בעייתית ודרשה תחזוקה מתמדת ותיקונים תכופים, אבל סוקרט ידע תמיד למצוא את חלקי החילוף שנדרשו.

מספר דוידון על המכונה בסגנונו הייחודי:

מנוע לא היה לה והופעלה בעזרת ידית מיוחדת, בכוח 'סוס-אדם', מראשית ההצגה ועד סופה.
באמצע ההצגה היינו נוהגים לצאת החוצה ולבדוק את הנעשה ליד הקופה.
אם היה מחסור בקהל היו מודיעים למוטור החי: "דיר באלאק, שוויה-שוויה"… ‏ (שים לב, לאט לאט).
הידית היתה מאיטה מהלכה והשחקנים היו מרחפים על פני הבד בתנועות ריתמיות-איטיות, כאילו השתתפו בהצגת בלט…
אולם בהגיע כמה תריסרי מבקרים – היו מזדרזים ומודיעים לממונה על הריתמוס: "אוואם, יא שייך, אוואם!" (מהר, מהרה!), ומיד היו מזדרזים השחקנים לגמור את הצגתם בתגועות מהירות אקרובטיות בטמפו ה"קוזק הרוסי".
מלת הקסם "סוף" היתה מוציאה את הקהל החוצה, ו…יאללה, מתחילים את הפרשה מחדש!

"פאוסט" בערבית

השותפות היהודית-ערבית, הביאה איתה גם אנקדוטות משעשעות.

כך, למשל, התפלא דוידון לגלות, ששמו של הסרט "פאוסט", תורגם בנוסח הערבי במודעה ל"פרינצסה פוסטה". הוא פנה לטאנוס ידידו ותהה מדוע זכה סרט שדן באדם שמוכר את נשמתו לשטן, בשם מוזר שכזה.

כרזת "פאוסט", 1926
כרזת "פאוסט", 1926

דוידון מתאר את השיחה:

את טאנוס ידידי מצאתי בגינה, לוגם לו קפה-מנחה להנאתו.
– יא טאנוס! ודאי יודע אתה מי זה פאוסט ?
– מאליום, פאוסט. מי לא קרא את פאוסט ?
– ובכן, מה קרה לו לפאוסט זה? למה שינה פתאום את שמו ?
– יא דוידון! וואלה, אף פעם לא תצליח במקצוע זה. ראה, יושב אתה כבר כמה שנים בתוכנו, ועדיין אינך מכיר את הקהל הערבי. עליך לדעת שהערבים אינם קונים כרטיסים זולים באולם בשני גרוש, הם מבכרים כרטיסים בילוג' (ביציע) ומשלמים ארבעה גרוש טבין ותקילין. אתה מוכרח להתחשב בהם.
– מה עניין הכרטיסים לשמו של פאוסט ?
– יא סידי, עניין רב. אם תקרא לסרט בשמו של גבר – לא יבוא קהל משלנו. בשבילו אין הזכר סחורה כלל,  מוכרחה להיות נקבה!
– זאת אומרת… לא פאוסט, אלא…
– 'פרינצסה פוסטה' זהו !
– נניח ששמה פוסטה, אבל למה דווקא נסיכה?
– אלא מה עליה להיות? כובסת?

ודוידון מסכם:

"מה יש כאן להתווכח ? נגד ההגיון אין להילחם. חד וחלק."

יגאל אלון הצעיר מבקר ב"גן המשמח"

בספרו האוטוביוגרפי "בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מספר יגאל אלון על חוויותיו כנער, כאשר הגיע עם צעירים אחרים אל חיפה, כדי לעזור במכירת יבול השדות ומטעי השקדים של כפר תבור, ולהצטייד במצרכים שניתן היה להשיג רק בעיר הגדולה. 

הוא מספר:

מילדותנו חונכנו אמנם על החסכון, ואף־על־פי-כן התרנו לעצמנו בכל נסיעה ׳להשתולל׳ מעט ולבזבז מעט כסף גם על הנאות קטנות ומפעימות לב, כמו ביקור באותו ״גן משמח״, כפי שכונה הראינוע ללא קול וללא גג, שמסכו נפרש בין העצים ומזרקות המים, בחיפה התחתית.
צריכים היינו לאמץ הרבה את הדמיון כדי לפענח את המת­רחש על גבי המסך הלבן.
וכיצד זה יתואר ביקור בסרט, ולו גם אילם ומטושטש לפרקים, בלא ללקק גלידה חמצמצה־מתוקה, שגם אותה אי אפשר היה להשיג בכפרנו?

טעם הקהל

העיקרון של הראינוע לספק של הצגות משותפות ליהודים ולערבים גם יחד, דרש התאמה תרבותית. היהודים, ברובם יוצאי מזרח אירופה צעירים, העדיפו סרטים "אמנותיים", בעוד שהערבים ברובם, העדיפו סרטי פעולה. כדי לא לפגוע באף ציבור, הקפיד הראינוע להציג אחרי כל סרט "אמנותי", סרט פעולה והרפתקאות.

כך, למשל, אחרי הקרנת הסרט האמנותי "קזנובה", הוקרן גם "בופלו ביל" כדי לפצות בעיקר את הקהל הערבי.

"בופלו ביל" היה סרט ב-36 מערכות בבת אחת. סרט באורך כזה דרש שלושים וחמש הפסקות (הפסקה לאחר כל מערכה) להחלפת הסלילים במכונה הבודדת. כל הפסקה כזו היתה גורמת לקיטוע העלילה והרגיזה את הצופים, וכל הסיפור הזה נמשך יותר מ-4 שעות.

קדימון לפוגרום

לא ברור מדוע קרה מה שקרה אחר כך.

בשעה שתיים אחרי חצות יצאו הצופים, משולהבים כנראה מסצנות האלימות והירי, ו\או בעצבים מרוטים אחרי צפייה בסרט מקוטע ובלתי נגמר. המתח שהצטבר מתחת לפני השטח, התפרץ למפגן של אלימות בשכונה. התוצאה הייתה פצועים רבים משני הצדדים, וראינוע הרוס לחלוטין.

 למחרת באו שני חברי הגנה והודיעו לדוידון שלא יתנו להפעיל מחדש את העסק, כיון שאחד מן האחים השתתף באופן פעיל למדי בהשתוללות. האחים הכחישו וטענו שהם דווקא השתדלו לשוא לפשר בין היריבים.

מספר דוידון:

"לאחר משא ומתן ממושך ומייגע, … הוסכם לאפשר לנו לחדש את ההצגות תמורת תרומה מכובדת לקרן הקיימת לישראל.
היתה זו תרומה ראשונה לקק"ל שהשתתפו בה ערבים מכובדים מאנשי חיפה."

בדיעבד נראה שמה שקרה באותו לילה ב-1928, היה רמז למה שיגיע בהמשך, וקדימון למאורעות 1929.

השותפות המיוחדת של ה"גן המשמח" התפרקה בעקבות מאורעות 1929, שגבו מן האוכלוסיה היהודית של חיפה מחיר כבד של  7 הרוגים ו-61 פצועים. הראינוע הפסיק לפעול, ודוידון, ששוב נשאר חסר פרנסה, עזב את חיפה לנסות את מזלו בעיר הגדולה, תל אביב.

יעקב דוידון חזר לחיפה בשנות ה-40, כדי להקים את קולנוע "מאי", אבל זהו נושא למאמר אחר.

אל הקוראים

אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם
להודיע ​​על
guest

0 Comments
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות

באותו נושא...

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x