תודות
תודה מיוחדת לאיתמר רוטלוי, שיש לו חלק מרכזי בכתבה הזאת, ובתחקירים שאיפשרו אותה. תודה גם לעו"ד אלי רומן, שהשלים לנו את נתוני המיקום המדויקים של בתי הראינוע והקולנוע של העיר התחתית.
בתי הראינוע הפתוחים
כתבה זאת חותמת את העיסוק בראינועים של חיפה בשנות ה-1920.
עד כה כיסינו את הראינועים "קוליזאום" (הוקם ב-1919), "עדן" (הוקם ב-1922) ו"הגן המשמח" (1925). המשותף לשלושתם היה שלכולם היה גם אולם סגור (לשני האחרונים הייתה גם אופציה להקרנה בשטח פתוח).
בנוסף לאלה, היו בחיפה של אותם שנים שני בתי ראינוע פתוחים (קייציים), ללא אולם סגור כלל – "כרמל" ו"אמפייר" (או "אמפיר" כפי שנקרא, משום מה, בידיעות בעיתונות התקופה). עקב מיעוט העדויות שהצלחנו למצוא, נסתפק כאן בסקירה קצרה שלהם.
שני בתי הראינוע הללו פעלו זה בסמוך לזה, בדרך יפו 52 ("אמפייר") ו-54 ("כרמל"), כאשר מעבר לכביש, בדרך יפו 51, עמד ראינוע "עדן". שלושת בתי הראינוע יצרו יחדיו מעין קומפלקס ראינוע מרובה מסכים בסגנון שנות ה-20.
ראינוע "כרמל"
ראינוע "כרמל" היה מראשוני הראינועים בחיפה. הוא נפתח כשנתיים או שלוש אחרי "עדן", ולהבדיל מ"עדן", היה ראינוע פתוח בלבד.
דוידון, בספרו "אהבה מאונס", מזכיר את "כרמל" לצד "עדן" כשני הראינועים שפעלו בחיפה ב-1925, ערב השקתו של ראינוע "הגן המשמח" בניהולו ("קוליזאום" עמד אז בפני סגירה).
ראינוע "כרמל", עמד בדרך יפו 54, באותו מקום בו יעמוד אחריו בשנות ה-30 קולנוע "אביב".
עיון בעיתוני התקופה, ובכרזות שהופקו באותן שנים, מלמד מעט על הסרטים שהוקרנו ב"כרמל".
עם תום תקופת הסרט האילם ותחילת עידן הקולנוע, התחיל "כרמל" לשקוע. הקרנת סרטי ראינוע, בזמן שהקולנוע כבר התבסס כעובדה קיימת, הייתה בגדר מלחמה אבודה. "כרמל" סגר סופית את שעריו ב-1932, והשאיר את הזירה ל"עין דור" – הקולנוע הראשון.
ראינוע "אמפייר"
ראינוע "אמפייר" נפתח במרץ 1926, והיה בבעלות היזמים לדיזנסקי וסלוצקי. היה זה ראינוע פתוח (קייצי), והוא היה ממוקם ברחוב יפו 52, ממש ליד "כרמל".
מעקב בעיתונות התקופה מראה שהראינוע היה פעיל בשנים 1926-1927, אך לא ברור בדיוק מתי נסגר. בכל מקרה, הוא לא שרד את הופעת הקולנוע המדבר, ואת התחרות של "עין דור". מודעות בעיתוני התקופה מספקות הצצות אל המופעים והסרטים שהוקרנו באמפיר.
במאי 1926, הוצג ב"אמפייר" הסרט העברי "קרן היסוד – בנים בונים" שמשך קהל רב.
ב 24 ליולי, דיווח הPalestine Bulletin- על התפרעות של קהל חרדי, שניסה למנוע בכוח קיום הופעה בשבת, ללמדנו שאין חדש תחת השמש.
אלישבע המשוררת
המשוררת יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחובסקי (1949-1888), שנודעה בשם העט אלישבע, הייתה בת למשפחה נוצרית, שנישאה למו"ל והעיתונאי שמעון ביחובסקי ועלתה עמו לארץ ישראל ב-1925.
בשנת 1908, בהיותה בת עשרים, החלה, בהשפעת ידידים יהודים, ללמוד עברית ויידיש. היא תרגמה שירים מעברית לרוסית, ואף החלה לכתוב שירים בעברית. על רקע זה הכירה את הסופר שמעון ביחובסקי, והשניים נישאו ונולדה להם בת.
בשנת 1925 עלו בני הזוג לארץ ישראל. אלישבע הייתה כבר הייתה משוררת ידועה, ובארץ נערכו נשפיים ספרותיים בהשתתפותה. היא לא אהבה את הנשפים הללו, שהעיקו עליה, וייתכן שעל רקע זה בוטל הנשף שתוכנן ב"אמפייר".
בעת ביקורה בקובנה בשנת 1928, פגשה אותה הנערה לאה גולדברג, שמאוד התרשמה ממנה.
אחרי שנפטר שמעון בעלה ב-1942, התקשתה אלישבע לפרנס את עצמה ואת ביתה. רק בזכות חיים נחמן ביאליק, שפנה להנהלת "קרן ישראל מץ" בניו יורק, זכתה אלישבע לקצבה חודשית של 15 דולר, שהיתה מקור קיומה היחיד.
אלישבע נפטרה בשנת 1949 בטבריה. כיוון שמעולם לא התגיירה, הערימו אנשי חברה קדישא קשיים על קבורתה על פי ההלכה. היא קבורה היום בבית הקברות של קבוצת כנרת.
מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, ושייקה פייקוב, ובוצעו על ידי זמרות כמו אילנית ודוורית ראובני.
פסטיבל אלישבע
ב-30 אוקטובר 1926, תוכנן להתקיים "פסטיבל אלישבע" בקולנוע "אמפייר" בחיפה.
הפסטיבל, משום מה, לא התקיים, מבלי שאיש יטרח ליידע מראש את קהל חובבי השירה שהגיע. על כך זכה הראינוע לדברי ביקורת קשים.
כותב עיתון "דואר היום" בגיליונו מיום 04.11.1926:
"על פי מודעות בעיתונות שנשף אלישבע בחיפה נקבע בראינוע 'אמפיר' למוצאי שבת, נאסף קהל בחצר אמפיר, ושם הצהירו שנשף אלישבע אינו יוצא לפועל. המסדרים לא מצאו לנחוץ לםרסם את דחות הנשףבאיזה צורה שהיא, ואף לא במודעה בחצר 'אמפיר' גופא."
ומסיים המבקר הזועם:
"כך נוהגים זילותא עם הציבור."
בנובמבר 1926, הוצגו הסרטים "יומן אירופה" וצחוק הילד", עם המתחרה ממין נקבה של ג'קי קוגן, כוכב סרטו של צ'פלין "הילד".
מספר ימים אחר כך בישרה מודעה בעיתון "הצפון" על "הסרט הסנסציוני 'דז'יגולטה' ב-12 מערכות במחירים זולים".
במאי 1927, הציג "אמפייר" את "דוד וגליית". מספרת מודעה בעיתון "דואר היום":
| אחרי הסרטים הקלסיים שהוצגו ע"י הנהלת ראי-נע 'אמפיר' עד כה, הפתיעה האחרונה את הקהל החיפאי בסרט נהדר מקורי עברי 'דוד וגלית', שהרבה מהמקומות הנראים בו צולמו בא"י. בשתי ההצגות ביום השבת היה האולם מלא עד אפס מקום. |
לא ברור מתי בדיוק נסגר "אמפייר", אך בתחילת עידן הקולנוע, סגר גם "אמפייר", כמו "כרמל" את שעריו, והשאיר את הזירה לקולנוע המדבר.
"סנדוק עג'מי"
ננצל את המקום הזה, כדי להציג גם את הגרסה הבסיסית ביותר של ראינוע בחיפה בעשור השני והשלישי של המאה ה-20 – מופעי רחוב לקהל הרחב.
בספרו "חיפה של ימי ילדותי" (הוצאת אריאל), מספר מרדכי רון על המופעים הנודדים הללו שהמעניין שבהם נקרא "ארגז פרסי" ("סנדוק עג'מי"). יגאל אלון בספרו "בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מוסר תיאור דומה.
המפעיל צעד כשהוא מכריז על המופע בעזרת מגביר קול בצורת חצוצרה. המופע התרכז בתיבת עץ אותה נשא על גבו, יחד עם בסיס בצורת שולחן דו-רגלי שנשא על כתפו, והילדים, שהלכו והתאספו לשמע הקריאות, הלכו אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין.
כאשר התאסף מספר מספיק של ילדים, היה המפעיל בוחר את מקום ההופעה, מציב שם את הבסיס, ומניח עליו את תיבת הקסמים. בארבע צידי התיבה היו חלונות עגולים קטנים, בהם היו קבועות עדשות.
המפעיל היה אוסף מיל אחד מכל ילד שרצה לצפות בפלא, והילד יכול היה לצפות בנעשה בתיבה דרך אחד החלונות. ילדים שהתקשו לעמוד בתעריף, הציצו יחד בחלון עגול אחד.
המפעיל היה מתבונן בתמונות דרך פתח הצצה מלמעלה, תוך שהוא מגולל מגילה של תמונות מחוברות, ומעביר לעיני הצופים המשתאים ממראות המזרח הקסום (להגברת העניין, שימשו הנופים מדי פעם רקע לנשים מעורטלות), כאשר הוא מוסיף בקולו הסברים או שירים במידת הצורך.
מוסיף רון:
"…כל סרט נמשך עשר דקות ולא הועילו תחנוני הילדים שימשיך, ואולי יתן גם הדרן. הוא דרש בתוקף מיל נוסף, אך בכיסו של מי היתה הפרוטה מצויה?"
אל הקוראים
אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
