הקדמה
תודות לאיתמר רוטלוי ולאלי רומן שתרמו לתחקיר שאיפשר את הכתבה הזאת.
הכתבה הקודמת סיימה את סקירת בתי הראינוע של חיפה בשנות ה-1920. כתבה זאת פותחת את סקירת בתי הקולנוע שהוקמו בשנות ה-1930.
"עין דור", היה החלוץ, אך לקבוצה זאת משתייכים עוד מספר בתי קולנוע.
חלקם היו פתוחים והציגו בקיץ בלבד ("אמפי", "אביב", "אימפריאל", "גן העיר" ו"הרצליה"), ושניים נוספים היו ענקים ששינו לחלוטין את חווית הקולנוע החיפאית: "אורה" ו"ארמון".
עידן הקולנוע מגיע
הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז", שיצא ב-1927, פתח את עידן הקולנוע.
צ'רלי צ'פלין ומספר קטן של אמנים סירבו להיכנע למהפכה. צ'פלין המשיך ליצור סרטים אילמים, עד שהאירועים באירופה גרמו לו לפתוח את פיו ב-1939, ב"דיקטטור הגדול", אך הפור כבר נפל.
הקפיצה הטכנולוגית הפכה את הראינועים ללא רלוונטיים, והם נאלצו לשדרג את עצמם לטכנולוגיה החדשה, שכללה מקרנות מסוג חדש ומערכות קול, או להיסגר.
הקולנוע הראשון בחיפה
קולנוע "עין דור" ברחוב "עין דור" 9, מתחת לואדי ניסנאס, היה בית הקולנוע (להבדיל מראינוע) החיפאי הראשון.
פרט מעניין: בית הקברות הנוצרי, מצפון לרחוב יפו (שנמצא שם גם היום), נשק בשנות ה-20 לים. בהמשך יובש החלק שבו נמצא הנמל ועובר רחוב העצמאות של היום (אז 'דרך המלכים'). המפה שלמעלה משקפת מצב זה.
הקולנוע הוקם על ידי שני שותפים – יהודה אגם-לבן ומשה גרידינגר.
יהודה אגם-לבן
יהודה אגם-לבן (בילוזירסקי) נולד ב-1886 בחרסון שבאוקראינה לבית מסורתי. כשבגר, היה לסוחר שסיפק ציוד לבתי החולים של הממשלה ברוסיה.
בשנת 1922, עלו אגם-לבן ובתיה אשתו לארץ, והשתקעו בחיפה. הוא היה יזם בלתי נלאה, שהפעיל מספר בתי חרושת, והקים את "כרם יאל" (ראשי תיבות: יהודה אגם לבן) – כרם ומטע פירות בסמוך לחיפה.
אגם-לבן עסק גם בגאולת קרקעות, אותם קנה מהערבים וגם מן הגרמנים הטמפלרים, שהוא היה הראשון לשבור את עקשנותם שלא למכור קרקעות ליהודים.
משה גרידינגר
משה גרידינגר, נולד ברומניה ב-1886.
כשהיה בן 14 יצא משה הצעיר לאנגליה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא החל לעבוד כעוזר בבית מסחר, וכשבגר בנה עסק לייבוא מצרכי מזון וסחר בביצים, והיה למוביל בתחום זה באנגליה.
גרידינגר ביקר בראשונה בארץ ישראל ב-1925. המקום מצא חן בעיניו, וב-1927 הקים משק ענק על שטח של 1,091 דונם ליד כפר סבא, נטע בו פרדסים, ובנה בו רפת ולולים לגידול עופות. התנובה של משק גרדינגר סיפקה חלק ניכר מהזנת תושבי תל-אביב.
ב-1929, עלה גרידינגר לארץ והשתקע בחיפה.
הפתיחה
ב-1929, הגיע גרידינגר לחיפה וחבר ליהודה אגם-לבן לצורך מיזם חדש. השניים הקימו את הקולנוע הראשון, "עין דור", שנפתח ב-1930.
הקולנוע היה חידוש היסטורי, ולקראת פתיחתו, דאגו היזמים לתדלק את התרגשות הקהל בעזרת קמפיין פירסום מתאים.
ב-2.6.1930, התקיימה הקרנת הבכורה בפני קהל מאושר, ובפני מכובדים שזכו להזמנות מיוחדות לארוע החגיגי.
הקולנוע החדש הביא לצופיו את מיטב סרטי התקופה, אך גם שימש כאולם מופעים, שאירח אירועי מחול, מוסיקה ותיאטרון, ואירח, בין השאר את התיאטרון הסאטירי "המטאטא".
בית הקולנוע הקרין גם סרטים בערבית, ומן הכרזה שלמטה המנוסחת בשתי שפות, ניתן ללמוד כי כבר משנת הפתיחה של הקולנוע הוא פנה אל שני הקהלים. ערביי חיפה ביקרו בקולנוע גם בשנים בהן קראו להם מנהיגיהם להחרים בתי עסק יהודיים.
ב-1931 הביא "עין דור" לצופים את "משפט דרייפוס"
ב-1935, במסגרת מסע הופעות בארץ, התארחה ב"עין דור" הזמרת המצרייה הפופולרית אום כולתום (בכרזה למטה, במלבן הקטן משמאל בערבית: "7 ו-8 במאי; חיפה; סינמה עין דור")
ביקור ב"עין דור" – מרדכי רון
בספרו "חיפה של ימי ילדותי" (הוצאת אריאל) מתאר מרדכי רון את חווית הביקור בקולנוע "עין דור":
| מבעוד מועד היו ממתינים בתור לרכישת כרטיס לקולנוע עין דור, שמחירו היה גרוש אחד, על מנת להבטיח מקום טוב באמצע. שקית גרעינים מעורבים – חמניה, אבטיח ודלעת – בחצי גרוש היתה חובה, כדי למתן את ההתרגשות הרבה בסרטים. הסרטים היו בני ארבעים מערכות ורצופים במעשי גבורה מרתקים. הקהל, שהיה השותף פעיל לארועים, עודד בקול רם את גיבור הסרט והזהירו מפני חורשי רע מעבר לפינה. הדיבורים נשמעו בעיקר בערבית וקריאות כגון "אמדק איה" זכו לתמיכת הקהל. היו גם סרטים שסיפרו על ארצות רחוקות, כגון "גונגה דין" ו"מעבר חיי בר" וכמובן, הסרט הישראלי "עודד הנודד", שדיבר עברית ולא נזקקו בו לתרגומו של "ירושלים טגל תל אביב" בצד הסרט. יודעי אנגלית טענו שכל קשר בין דברי השחקנים לבין התרגום היה מקרי בלבד. בתום הסרט היו יוצאים לארמני ברחוב יפו, ליד בנק הלוואה וחסכון (רחוב יפו 51, לשעבר משכנו של קולנוע "עדן" – י.כ.), שם אכלו תמורת גרוש, פיתה חמה מרוחה בשני כדורי לבנה, שהיו שרויים בשמן זית בצנצנת כרסתנית, ועליהם מלפפונים חמוצים חתוכים לאורכם. היה זה מאכל תאווה, טעים ומשביע. אלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם הוסיפו פיתה עם נקניק מורטדלה או ז'אמבון צרפתי בשני גרוש המנה. השעה היתה כבר 22.00 ואז שמו הנערים פניהם למסעדה היוונית, מול הארמני, לאכול גלידה. הם ליקקו, בעמידה, גלידה בצבעים שונים, בחצי גרוש המנה. שרת אותם מלצר דליל שער, בעל תלתל דבוק למצח במשחת ברילנטין. מעללי הגיבורים על המרקע, כמו בוג ג'ונס ואחרים, נסכו אומץ רב בלב הנערים, ובצאתם מהסרט היו שוחרי נקמה ותאבי התגרות בכל עובר ושב. לא אחת פרצו תגרות ידיים, בעיקר בין יהודים לערבים. |
הקהל השתתף בסרטים באופן אקטיבי.
כאשר השודד הרע התגנב על המסך מאחורי הגיבור הטוב, דאג הקהל להזהיר אותו מפני הסכנה בצעקות "אחריך", והגיבור זכה למחיאות כפיים, כאשר התגבר על אויביו.
בעלי הניסיון בקהל נהגו לייעץ ליושבים באולם למטה להביא מטריות, כנגד קליפות הפיצוחים שהיו מתעופפות אליהם מן היציע.
"עין דור הקיץ"
בשנת 1933, הגישו בעלי הקולנוע לעיריה בקשה לפתיחת קולנוע פתוח (קייצי) לצד האולם הסגור.
הפתיחה הרשמית של הקולנוע הפתוח הייתה באוגוסט 1933, והוקרן בה הסרט "לו היה לי מיליון", בכיכובם של גרי קופר וצ'רלס לוטון.
הקולנוע הפתוח, שזכה לשם "עין דור הקיץ", פעל לפחות שנתיים בין החודשים יוני לספטמבר, כפי שניתן לראות במדגם ממודעות הסרטים שפורסמו בעיתונות באותן שנים.
סכסוך נהגי המוניות
קולנוע "עין דור" היה ממוקם בעיר התחתית, בעוד השכונה היהודית המתפתחת הייתה "הדר הכרמל", שתושביה נזקקו להסעה הלוך ושוב אל הקולנוע.
על רקע זה, התפתח סכסוך בין שתי קבוצות מתחרות של נהגי מוניות.
"נהגי הדר הכרמל" החזיקו בסוג של מונופול על ההסעות הללו.
קבוצת נהגים חדשה, "נהגי עין דור", שתחנתם התמקמה לא רחוק מן הקולנוע, התפרנסו בדוחק, ונאבקו על נתח משלהם. לצורך זה, סגרו "נהגי עין דור" עיסקה עם הנהלת הקולנוע על הסעות כנגד תשלום 10 מא"י (מיל ארץ ישראלי), שישולם על ידי הקולנוע.
על פניו, היה זה מקרה של תחרות בריאה בין שני נותני שירות, שמיטיבה עם הצרכן.
"נהגי הדר הכרמל", שלא התכוונו לוותר על מקורות הכנסה, יצאו, כצפוי, למלחמה, סירבו לניסיונות התיווך של מועצת פועלי חיפה המפא"יניקית, ואף איימו על הנהלת הקולנוע.
בכרוז שלמטה, מ-1934, פונים "נהגי עין דור" לתושבי הדר, מגוללים בפניהם את הסיפור, ומאשימים את מתחריהם בהפעלת טרור:
| כל ההנחות של הנהלת 'עין דור' לטובת גרי הדר הכרמל ולביסוס קיומנו נכשלו, בגלל פעילותיהם הטרוריות של נהגי הדר הכרמל נגד מנהל 'עין דור' מר אגם־לבן. |
והם מסיימים בתיקווה:
| בטוחים אנו כי הקהל הנכבד בכללו ותושבי הדר הכרמל בפרט ידעו להגן על האינטרסים שלהם ועל מסקנות מוסדות מוסמכים, ירסנו את את קבוצת ״נהגי הדר הכרמל" המתאווים להנהיג טרור ויד חזקה, ולא יתנו להפקרות הגלויה להשתרר במקום עבודה ציבורי. |
נשף פורים
פורים היה אולי החג הפופולרי ביותר בקרב הציבור היהודי של אותם ימים, ונשפי פורים נחגגו ב"עין דור" שנה אחר שנה.
התחרות מגיעה
עד 1935, לא הייתה ל"עין דור" תחרות ראויה לשמה. היו אמנם עוד בתי קולנוע בחיפה בחצי הראשון של שנות ה-1930 – "אביב" ו"אימפריאל" ברחוב יפו, "אמפי" ברחוב החלוץ, ו"הרצליה" (עוד קולנוע של גרידינגר, ברחוב אנאפורטה, הלא הוא רחוב הנביאים של ימינו) – אך היו אלה בתי קולנוע פתוחים, שלא סיכנו את מעמדו של "עין דור".
כל זה השתנה ב-1935, כאשר נפתחו "אורה", ברחוב הרצל, ו"ארמון" ברחוב אנאפורטה (הנביאים). שני בתי קולנוע מפוארים אלה גימדו את "עין דור", ומעבר לכך, הם היו ממוקמים בליבה של "הדר הכרמל" – השכונה המתפתחת של חיפה.
קולנוע "עין דור" מצא את עצמו בעמדת נחיתות, והוא נאלץ להתחרות על מקומו.
נראה שבהקשר הזה יש לראות את המודעה שהתפרסמה בעיתון "המשקיף", בתאריך 1.2.1940:
| דבר חדש בחיפה החל מהערב (יום שלישי) יופיע בקולנוע "עין דור" בפעם הראשונה בחיפה, בתור הוספה לתכנית בהפסקה, אלוף הונגריה, לאסלו ואמוש ויריבו, בתחרות סנסציונית של התגוששות לפי שיטת "תפוש כפי יכולתך". |
מאמצע שנות ה-1930, עבר מרכז הכובד של העיר בכלל, ואתו גם מרכז פעילות הקולנוע החיפאי, להדר הכרמל.
קולנוע "עין דור", שהתקשה למשוך קהל משם, כיוון אל הקהל בעיר התחתית. הוא הציג מערבונים, סרטי פעולה, ולהבדיל מבתי הקולנוע של הדר, הציג מדי פעם גם סרטים ערביים.
בשנת 1938, במהלך המרד הערבי, או "המאורעות", כפי שנהגו לכנות אותו, נסגר קולנוע "עין דור", שהיה ממוקם באיזור מועד לחיכוכים בעיר התחתית, למשך יותר משנה.
עיתון "הארץ" מיום 26.09.1939 בישר לקוראיו:
| "במוצ"ש יפתח שוב קולנוע "עין דור" (סמוך למרכז המסחרי החדש), שהיה סגור בגלל המאורעות זה שנה ורבע. קולנוע זה, היחידי בשטח העיר למטה, משמש בעיקר את הקהל הערבי." |
הסוף
קולנוע "עין דור" המשיך להתקיים עוד כ-30 שנה. מרכז העיר, שהיה סביבו בתחילת הדרך, נדד אל הדר הכרמל, ו"עין דור" הפך לקולנוע פריפריה של העיר התחתית, ששימש בעיקר את האוכלוסייה הקרובה אליו, והקרין גם סרטים ערביים והודים.
רשימה אקראית של סרטים שהוקרנו בקולנוע:
- אוגוסט 1931: "שירת קוזקי הדון"
- נובמבר 1931: "נשיקת השיגעון"
- דצמבר 1931: "אטלנטיק" (אנגלית)
- ינואר 1932: "אשמת שוא", "שא רגליים" עם הרולד לויד
- פברואר 1932: "נתיב ענקים"
- מאי 1932: "פרנקנשטיין"
- ינואר 1933: "מלאכי חבלה"
- אוגוסט 1934: "שיר השירים" עם מרלן דיטריך
- מרץ 1935: "בין הפראים"
- מאי 1935: "טרזן ובת זוגו"
- מאי 1937: "מלאך האפלה"
- פברואר 1945: "הניצחון במרומי"
- יולי 1945: "מרש הנלהבים"
- ינואר 1947: "ספר הג'ונגל"
- מרץ 1947: "סודן"
- אפריל 1947: "קליאופטרה"
- מרץ 1954: "צלילי העמק" – עם יוסף וואהבי וליילה מורד
- אפריל 1954 – "העבד הנשכח" – עם ליילה מורד
- דצמבר 1954: "עוד אחזור אלייך" – עם המפרי בוגרט
- אוקטובר 1955: "לילי"
- נובמבר 1956: "ללא רסן" עם טיירון פאואר וסוזן הייוורד
- מאי 1963: "מרקו פולו"
- נובמבר 1963: "אורסוס בעמק האריות"
הקולנוע נסגר בתחילת שנות ה-1970, ושימש כמגרש חנייה.
באמצע שנות ה-1990 נהרס המבנה, ובמקומו הוקם רב קומות המשמש למגורים ומשרדים.
"עין דור" היה בית הקולנוע הראשון של אימפריית גרידינגר. אחריו הגיעו "הרצליה", "ארמון" ו"אורלי" בחיפה.
מאז, הגיעה המשפחה לחלוש, בהנהגתו של מוקי גרידינגר, נכדו של אבי המשפחה, על אימפריית קולנוע מהגדולות בעולם, עם בתי קולנוע רבים בארץ וחו"ל, דרך שמות כמו "תיאטראות ישראל", "יס פלאנט", "רב חן" ו"סינוורלד" העולמית.
בעקבות מגפת הקורונה, נפגעה הרשת העולמית קשות, ובתחילת 2023 נמסר כי תימכר.
אל הקוראים
אנחנו משתדלים להקפיד על כיבוד זכויות יוצרים. אם יש בידיכם מידע על יוצרי הכרזות והמסמכים וצלמי התמונות שלא פורסם כאן, נשמח אם תשתפו אותנו, ולו כדי שנוכל לתת קרדיט ליוצרים.
בפרק מצוטט הביטוי ""אמדק איה".
היות ורוב הסרטים לדוברי הערבית, יובאו ממצרים, סביר להניח שמי שכתב את הביטוי המצוטט, התכוון ללהג המצרי :
عندك إيه
שפירושו : "מה יש לך?" ומבטאים בערך כך: עַנְדַק אִי .
האזינו לתחילת השיר :
https://www.youtube.com/watch?v=n9wXWQMzT0Y