שבת בבוקר, יום יפה
ביום שבת אחד, כאשר הייתי כבן עשר, התעוררתי בבוקר. אחיי כבר עזבו את הבית, מי לצבא ומי לקיבוץ, והייתי לבדי בחדר. השעה הייתה מוקדמת למדי, הוריי עדיין ישנו בחדר השני, וחוץ מציוץ של ציפורים, הייתה דממה מסביב.
קמתי, צחצחתי שיניים והתלבשתי בשקט. אחר כך קפצתי מעל מעקה המרפסת אל החצר, ועליתי אל רחוב גאולה.
זה היה בוקר אביב נפלא להיות בו לבד ברחוב. בעצם, לא הייתי ממש לבדי, כי היו שם ציפורים מכל סוג ומין, שציוציהן והמייתן מילאו את האוויר.
היה קסם ברגע הזה, ואני זוכר שחשתי התרגשות. אני זוכר זאת היטב גם היום, ממרחק של עשורים רבים.
סנוניות טסו בשמיים, ויכולתי להבחין בזנב המזלג שלהן, בולבולים, עם צווארם השחור והאחוריים הצהובים, זימרו את המשפטים המוכרים שלהם, שנשמעו כמו פולניה שמתלוננת על מחיר בשוק, דרורים קיפצו על המדרכות, והיה שם גם זוג שחרורים כתומי מקור.
היו שם עוד ציפורים, ואני זוכר שעמדתי שם והרגשתי כמו באגדה. ואז, על המדרכה, ראיתי את הציפור המרשימה מכולן. צבע גופה היה חום-צהבהב. מקורה היה ארוך ומחודד, וכנפיה וזנבה היו מפוספסים בצבעי שחור לבן. והכי מרשים: על ראשה של הציפור המופלאה הזאת התנוסס כתר – ציצית של נוצות ארוכות.
שמעתי על הציפור הזאת קודם, וזיהיתי אותה מיד, אבל אני חושב שהייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי דוכיפת.
הציפור הלאומית של ישראל
בשנת 2008, נערך בארץ משאל לבחירת "הציפור הלאומית של ישראל", כ-155 אלף איש הצביעו לציפור האהובה עליהם במסגרת המיזם של מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. הדוכיפת גרפה 35 אחוז מהקולות, וזכתה בתואר "הציפור הלאומית".
פולש מסוכן
בשנים האחרונות, התחולל שינוי דרמטי.
לפני מספר שנים, שמתי לב לכך, שאינני רואה כמעט סביבי שחרורים ובולבולים, שלא לדבר על דוכיפת, ואפילו מספרם של הדרורים, שפעם היו בכל מקום, התמעט.
ציפור חדשה, שלא הייתה מוכרת לי, השתלטה על הנוף. במקורה הכתום, היא הזכירה לי מעט את השחרור, אך להבדיל ממנו, עיניה היו מעוטרות במשקפיים, ציציות לבנות הציצו מתחת לקצות כנפיה, ובארשת פניה דימיתי לראות חזות תוקפנית.
נראה שהציפור הזאת, יחד עם העורב האפור, השתלטה על הנוף.
ביררתי. שמה של הציפור הזאת הוא "מיינה מצויה".
לפני מספר שבועות, חלקתי עם אחד מבניי את התובנה הזאת.
"כן," הוא אמר, "ראיתי את זה קורה ממש לידי. ליד מרפסת הדירה שלי הקימה דוכיפת קן, והטילה בו ביצים שבקעו. יום אחד ראיתי את האם חוזרת כדי להאכיל את הגוזלים. עמדו שם מספר מיינות, שלא נתנו לה להיכנס, ולבסוף היא נאלצה לברוח. אחרי שברחה, השלימו המיינות את המלאכה וטרפו את הגוזלים."
המשכתי לחפש, וגיליתי שהמיינה היא אוכלת-כול, הניזונה ממזון מגוון, הכולל חסרי חוליות, פירות, גוזלים, ביצים ולטאות. היא ידועה כמתחרה עם מינים מקומיים על מזון ואתרי קינון, וכגורמת נזק ליבולים חקלאיים, והוגדרה על ידי האו"ם כאחד ממאה המינים הפולשים המסוכנים בעולם.
השלכות עתידיות שליליות
מדובר בבעל חיים מזיק לסביבתו, שניזון מסביבתו הקרובה, בה הוא פוגע קשות, מבלי שיתרום דבר. מחקר שהתפרסם ב-2019, בכתב העת Biological Conservation, ושנערך ע"י פרופ'-משנה אסף שוורץ וד"ר אגת קולאוני מהטכניון, אכן מצביע על ירידה חדה במספרן של הציפורים הנפוצות בישראל לצד עלייה דרמטית במספר הציפורים הפולשות. מספרן של המיינות עלה במאות אחוזים ב-15 השנים האחרונות, כאשר הדוכיפת, הבולבולים והדרורים בסימן ירידה משמעותית. "התחזיות שלנו לגבי דחיקת מינים נהפכו למציאות", מזהירים החוקרים. "עם השלכות עתידיות שליליות על המערכת האקולוגית בישראל"
מסתבר שמינים ותיקים שהתבססו בארץ, דוגמת הבולבול, הצופית, אנפית הבקר והדרור, מפסידים במלחמה נגד הפולשים, ובראשם המיינות, הדררות ודומיהן. המחקר מראה שאוכלוסיות של ציפורים מקומיות נפוצות הולכות ומתמעטות ברחבי הארץ בכלל, ובאזורים עירוניים בפרט. מינים מוכרים, שבעבר שגשגו, נמצאים כעת במגמת ירידה. אוכלוסיית המיינה גדלה דרמטית, בעוד אוכלוסיות הדרור הביתי, הבולבול, השחרור, הדוכיפת, ושאר המקומיים הוותיקים, שבעבר היו בתפוצה נרחבת בארץ, נסוגו לאחור תחת הלחץ של הפולשים, שדוחקים אותן החוצה.
החוקרים מדגישים את החשיבות שבפעולה מיידית, "בייחוד היות שהפריסה של הציפורים הפולשות מתרחבת מאזורים עירוניים לאיזורים טבעיים יותר."
יפיין אמנותן
מה קרה כאן?
המיינות הגיעו לארץ, כנראה, כציפורי מחמד, שיפיין אומנותן.
כל זמן שמספרן נשמר נמוך (אולי עד 400 פרטים?), זה עוד היה תחת שליטה, ופוטנציאל הנזק שלהן היה קטן, אך מרגע ששוחררו ממגבלות אלה, ופרצו למרחב, התחיל תהליך, אולי בלתי הפיך, של דחיקת רגליהם של המינים הוותיקים בארץ, שהם כעת בדרך הבטוחה להפוך לפליטים בארצם.
הדוכיפת היא היום מין הולך ונעלם. האם הציפור הלאומית החדשה שלנו היא המיינה המצויה, או אולי העורב האפור?
מי שרואה בכל מה שנאמר עד כה, אלגוריה למצבה של החברה הישראלית, ולדחיקת האוכלוסיות האחראיות לשגשוגה ולקידומה, על ידי אוכלוסיה גדלה והולכת, שנמצאת מאות שנים מאחור, ועומדת על זכותה לקחת את כולנו לשם, ובדרך גם לחייב אותנו בחשבון על כך, מוזמן לעשות זאת על אחריותו.
מומלץ, בכל מקרה, לשים לב לתוצאות המחקר, ממנו ציטטתי למעלה, ושכותרתו, אם זה מנחם מישהו, היא "כאשר המנצחים הם המפסידים".
בחניון כלניות פגשתי בשחרור, בעורבני ובצמד בולבולים. הייתה זאת דרך טובה להתחיל את הבוקר.
המשכתי ללכת לכיוון חניון טללים. אבל אז נעצרתי על מקומי, מופתע מאוד.
על הקרקע, כעשרים מטרים לפני, שוטט לו זוג מיינות. הן נראו לי ככוח חלוץ, שבא לבדוק את השטח לפני הפלישה הגדולה. למעלה, בעמדת תצפית ואבטחה, התמקם לו עורב אפור, ושלח בי מבט מתגרה.
השמיים היו אפורים, גשם גדול עמד לרדת.
"מצדה בכרמל"?
ואז נזכרתי שהאיזור בו אני צועד, סומן ב- 1941 כ"מצדה בכרמל" – המקום בו תכנן היישוב היהודי בארץ ישראל להתבצר, כדי להילחם את מלחמתו האחרונה נגד הפולשים הזרים, שאיימו להגיע מדרום ומצפון.
זאת הייתה מחשבה מטרידה מאוד לבולבול כמוני.
וזאת גם קריאת אזהרה לכל הבולבולים, השחרורים והדרורים שבינינו – היזהרו, המיינות והעורבים כבר כאן, בתוך הפארק שלכם. אם לא תעשו משהו עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי.
