חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עולים לירושלים • דרך עיניו של מפגין בודד

תחנת הרכבת "יצחק נבון" בירושלים • צילום: יורם כץ

עולים לירושלים

"חשבתי שאם יהיו לי פעם ילדים," אמר לי פעם דודי אברהם, כשהסביר לי מדוע התגייס לבריגדה, "אצטרך להסביר להם מה עשיתי ואיפה הייתי, כאשר העולם עמד לקרוס סביבנו. חשבתי שלא אוכל להסתכל להם בעיניים, ולהגיד שלא עשיתי כלום, אז לפחות ניסיתי."

אני נזכר במילים האלה, כשאני מסתכל סביבי בשבועות האחרונים. חשבתי גם אני  שלא אוכל להסתכל לנכדיי בעיניים, כאשר הם כבר יחיו הרחק מכאן, ולהגיד להם שלא ניסיתי לפחות לשמור להם על המדינה שסבא-רבא שלהם וחבריו בנו למענם.

אז ביום שני השבוע החלטתי לעלות לירושלים.

נסעתי לבדי. אולי אלו שנים עם עשרות נסיעות עסקיות לחו"ל שעשו לי את זה, אבל אני מאלה שנהנה מדי פעם לחוות דברים לבד.

יוצאים לדרך

יצאתי לדרך בבוקר, מתחנת השמונה בחיפה. ברכבת לנתב"ג היה סביר, ואפילו הצלחתי לשבת, אבל בנתב"ג השתנה המצב. הרכבת שהגיעה הייתה כבר מלאה וגדושה, אך הצלחתי איכשהו להידחק פנימה והתמקמתי היטב. המדרגות היו כבר תפוסות, אבל מצאתי מקום עמידה מצוין לידן. מכל צד נתמכתי פיזית ע"י אנשים טובים, ולא הייתי מצליח ליפול גם לו רציתי.

למרות הצפיפות והלחץ, לא היו שם מריבות או קטטות. לתרבות הרחוב של נבחרת המתלהמים בכנסת לא היה כלל ייצוג שם.

הרכבת קרטעה קדימה, אך הלכה והתרחקה מלוח הזמנים המקורי. מסביב, החלו אנשים לשוחח זה עם זה, והחליפו ביניהם בדיחות על המצב. האוירה התחילה להרגיש לי כמו יציאה לטיול למדבר יהודה בתנועת הנוער.

"היי," צעק אליי מישהו שעמד במעלה המדרגות, "מהיכן אני מכיר אותך?"

התגברתי על האינסטיקט להשתמש בתשובת המגירה שיש לי למצבים כאלה ("אולי מכלא רמלה ב-1980?"), וחייכתי במבוכה.

הוא לא ויתר. "אני בטוח שנפגשנו פעם. רגע, אתה לא היית סמנכ"ל הפיתוח של 'סמרטלינק'?"

הודיתי באשמה, ואחרי שנזכרתי מי האיש (היום מנכ"ל חברה ויזם הייטק) העברנו כחצי שעה נעימה בגלגול זכרונות מן העבר, והוא התעקש על סלפי משותף.

לרגע הרפיתי מהעמוד בו נאחזתי כדי לשמור על יציבות, וכשניסיתי לחזור ולאחוז בו, גיליתי שביני לבינו התייצבה אישה צעירה ונאה במיוחד. חשבתי לרגע שהיא מנסה לעבור אל המדרגות (לא שזה היה אפשרי), אבל היא פשוט התייצבה במקום ונאחזה בעמוד.

"היי, ניתקת אותי מהעמוד שלי," מחיתי בחצי חיוך.

היא התבוננה בי בייאוש. "אני מצטערת," אמרה, "הייתי חייבת לעבור לכאן, לא יכולתי לנשום", ומייד חייכה, "אבל אתה יכול להחזיק בי."

זאת הייתה, ללא ספק, הצעה יצירתית ומעניינת, אך לפני שהספקתי לשקול אותה, קם מאחד המושבים בחור צעיר, ששמע את השיחה, והזמין אותה לשבת במקומו.

בתחנת הרכבת בירושלים

לירושלים הגענו באיחור של כחצי שעה. 'יצחק נבון' היא תחנת רכבת גדולה ומודרנית, אך היא התקשתה להכיל את הקהל האדיר שעבר בה.

אחרי שירדתי לרציף, ניסיתי לבדוק את מצב השירותים, אך אורך התורים גרם לי לוותר על התענוג.

הדרגנועים המובילים אל היציאה למעלה (לפחות שלושה דרגנועי ענק) היו עמוסים. הקהל החל לשלוף דגלים ושלטים, והקריאות "ד-מו-קר-טיה", "ד-מו-קרט-יה" בליווי דפיקות בידיים על צידי הדרגנועים, יצרו אירוע אקוסטי מרשים, אך למרות ההמון הגדול מסביב, ההתנהלות הכללית של האנשים הייתה רגועה ומתחשבת.

היציאה מתחנת הרכבת "יצחק נבון" בירושלים • צילום: יורם כץ
היציאה מתחנת הרכבת "יצחק נבון" בירושלים • צילום: יורם כץ

אחרי שעברתי בשער היציאה, הגעתי למסקנה ההגיונית, שלפני היציאה אל הבלתי נודע, נכון יהיה בכל זאת לבקר בשירותים. הצטרפתי לנחשול האנשים שהגיעו כנראה למסקנה דומה, ויחד זרמנו אל היעד.

בדרך עמד מפגין שנופף בשלט גדול צמוד למקל.  עלהשלט היה כתוב "תעצרו!", אבל איש מהקהל השועט אל מטרתו הנכספת, לא לקח אותו ברצינות.

התור לשירותים היה ארוך להפליא, אבל הוא התקדם מהר.

בגלל היתרון המובנה שיש לגברים, ציפיתי שתור הגברים יתקדם מהר יותר, אלא שלא היה תור כזה, שכן, במופע של שיויון ואחווה, התערבבו התורים זה בזה. שירותי הנשים שמרו אמנם על אקסקלוסיביות נשית, אבל שירותי הגברים הפכו לשירותים מעורבים, ואירחו אוכלוסיה מגדרית מגוונת. הגברים קיבלו את הפלישה בהבנה, והנשים הקפידו  להימנע מלשלוח מבטים לכיוון המשתנות הפתוחות.

. "איך השתלטנו להם על השירותים…" לחשה אחת הנשים שעמדו לפני בתור לחברתה וצחקקה. אחד הגברים שהיה בדרכו החוצה שמע אותה. "כמו בכל דבר בחיים," אמר, וגרר פרץ צחוק מן השתיים.

ביציאה מן התחנה שוב היו פקקים אנושיים, אבל לא היו שם שום סימנים של חוסר סבלנות.

ירושלים

לפני יותר מארבעים שנה למדתי בקמפוס גבעת רם בירושלים, וירושלים הייתה ביתי יותר משלוש שנים, אבל כשיצאתי מן התחנה והסתכלתי סביב, גיליתי שחוץ מ"בנייני האומה" אינני מכיר את המקום.

לא שבאמת היה צורך, הייתי חלק מזנבו של נחש אדם אנושי, והנחתי שהראש יודע לאן הוא הולך. זאת אכן הנחה מפוקפקת למדי, כפי שמראה לנו המציאות שנקלענו אליה לאחרונה, אבל במקרה הזה, זה עבד.

מפגינים בדרך • צילום: יורם כץ
מפגינים בדרך • צילום: יורם כץ

בשלב מסויים, יצאתי מתוך הנחיל, ועצרתי לצד הדרך. שלפתי מן התרמיל את הדגל שהבאתי אתי, וניסיתי לאלתר לו מוט. אחרי כמה דקות של נסיונות שהוכתרו בהצלחה חלקית בלבד, עצרה לידי אישה מבוגרת. "קח בבקשה", אמרה, "והושיטה לי מוט במבוק.

"ומה אתך?"

היא שלפה דגל מתיקה. "אני לא זקוקה למוט, אני אתכסה בדגל שלי"

"תודה!" אמרתי, אבל היא התרחקה כבר, צועדת לבדה ועטופה בדגל ישראל.

אז עכשיו כבר היה לי דגל והמשכתי ללכת במורד בכביש לכיוון גבעת רם. הגעתי לאיזור בו עמדו כמה אלפי מפגינים. חלקם התגודדו בקבוצות, הם נגנו בכלי נגינה, קראו קריאות ושרו שירים. זה היה צפוף, אבל לא נראה לי שהגעתי למקום הנכון.

נכנסתי לאחד האוהלים שהיו שם, ושרחשו פעילות לוגיסטית מסוגים שונים.

"היכן הבמה? היכן הנאומים?" שאלתי את אחת הצעירות שישבו שם.

"זה בהמשך," אמרה, "עוד מאות מטרים למטה, אבל מאוד צפוף. יהיה לך קשה להגיע לשם."

המון אנשים

לא עשיתי את כל הדרך הזאת כדי לחזור. השעה הייתה כבר קרובה לאחת. הרכבת איחרה להגיע, וידעתי שאת רוב הנאומים שנישאו כבר החמצתי, אבל המשכתי ללכת.

מהר מאוד נקלעתי לתוך המון אדם. לא ראיתי שום במה באופק, אבל הצפיפות… מעולם לא הייתי חלק ממסה כזאת של אנשים, ואל תאמינו למספר של 90,000 שמישהו הפריח לאוויר – היו שם הרבה יותר, אבל למרות הצפיפות, הכל התנהל שם על מי מנוחות.

כבר כמעט בלתי אפשרי היה להתקדם. אני, כבודד, עוד יכולתי להסתנן איכשהו, אבל אנשים שהגיעו בחבורות, פשוט עמדו על הכביש ושוחחו.

עמדתי לצד קבוצה של צעירים, ככל  הנראה עובדים בחברת הייטק, שניהלו שיחה ערה, והקשבתי.

"לא ראיתי כאן חרדים," אמר אחד מהם, כנראה בציניות, אבל אחד מחבריו לא קלט זאת, והשיב לו.

"ולמה שתראה? ביטול סמכויות בג"צ זאת הסוכריה שהם מחכים לה שנים. הם יקבלו פטור משירות צבאי או לאומי, ותקציבי ענק לטובת טפילים, שלא משרתים, שלא מסוגלים להתפרנס ושלא משלמים מסים. אנחנו נמשיך לפרנס אותם וללכת למילואים, ולא יהיה בג"צ שיגיד שזה לא בסדר."

"מה אתה דואג, אחי?" אמר אחר, ספק בצחוק, ספק ברצינות, "אנחנו תמיד נוכל למצוא עבודה במדינה אחרת."

אחרי כמאתיים מטר, אי אפשר היה להתקדם יותר על הכביש.

גן הורדים

ירדתי מהכביש, טיפסתי על גבעה בשוליו, ומצאתי את עצמי בגן הורדים. מלפנים, במרחק רב, הצלחתי בקושי רב לראות את אחת הפינות של בניין הכנסת.

משקיפים מגן הורדים • צילום: יורם כץ
משקיפים מגן הורדים • צילום: יורם כץ

איכשהו הצלחתי להתקדם, עד שמצאתי את עצמי מאחורי מגדל הגברה, שרמז על במה בקרבת מקום.

עמדתי מאחורי סורגים של גדר בשולי גן הורדים, ולא באמת יכולתי לראות מה קורה בקדמת הבמה, שכנראה הייתה שם, וזיהיתי את קולו של גדעון סער שנשא שם נאום.

הצפיפות כעת הייתה נסבלת קצת יותר, ויכולתי אפילו לשבת ולאכול משהו. יכולתי לדבר עם אנשים ובעיקר להקשיב.

"אני לא מבינה את זה," אמרה אישה לידי לחברתה, "איך זה שיש ציבור, חוץ מחרדים ופשיסטים, שלא מבין ש'דמוקרטיה' של ממשלה ללא בלמים, היא בעצם דיקטטורה. איך הם מצדיקים את הדבר הזה?"

"הם בכלל לא שם," הסבירה החברה, "שטפו להם את המוח שבתי המשפט הם דיקטטורה."

"אפילו אם זה היה נכון, אז דיקטטורה של ממשלה זה טוב יותר? מה בדיוק הם ירוויחו, אם יפגעו להם בזכויות הפרט"

עוד אנשים ונשים עלו לבמה ודיברו. מישהי שייצגה את עובדי בריאות הנפש דיברה בהתרגשות על טראומה קולקטיבית. הנאומים נקטעו מדי פעם בקריאות "בושה, בושה, בושה" של הקהל.

מבט מגן הורדים, אי שם מאחורי הבמה • צילום: יורם כץ
מבט מגן הורדים, אי שם מאחורי הבמה • צילום: יורם כץ

הבייתה

בשעת אחר צהריים מאוחרת, החלטתי שהגיעה השעה לחזור. בכניסה לתחנת הרכבת, השתרך שוב תור אדיר, אבל גם הפעם התנהל הכל בשקט ובאיפוק.

הבייתה • צילום: יורם כץ
הבייתה • צילום: יורם כץ

ברכבת הצלחתי לתפוס מקום מעולה, וחלקתי עם עוד בחורה צעירה כמעט 200 סמ"ר של ריצפה, עם חצי מדרגה לרגליים. הצעירה השתלטה מיד על השקע שלידי ותקעה בו מטען, אבל אז הגיעה עוד אישה עם פנים מודאגות.

"בבקשה," התחננה, "אני חייבת להתחבר למטען. השארתי בבית ילד חולה ונכה, ואני חייבת לדבר איתו."

מיד התפנה השקע, וגם סידרנו לה חצי מדרגה להתרווח בה, על חשבון הרגליים הארוכות שלי. היא חייכה בהכרת תודה. "הרבה אנשים טובים פגשתי כאן היום," אמרה, "זה מעודד אותי."

התבוננתי באנשים סביבי, ונזכרתי בהמוני האנשים שראיתי היום באירוע הענק הזה. היו שם משפחות שלמות עם ילדים, חבורות של צעירים, קבוצות של הייטקיסטים, ואנשים מכל הסוגים והמינים. זה היה מפגש מחודש עם משהו שכבר כמעט שכחתי – תחושת סולידריות.

הרגשתי מעודד, כמו שכבר שבועות ארוכים לא הרגשתי.

כי היה לי קשה, כאשר מישהו בעבודה סיפר לי שהוא כבר סיכם עם אשתו שאין להם מה לחפש במדינה הזאת.

והיה לי קשה כאשר ראיתי בטלוויזיה בריונים מתלהמים עם אוצר מילים של שוק ושפת גוף של עבריינים, המכנים את עצמם "חברי כנסת" או "שרים", ונראה שלא נכחו בשיעורי אזרחות בסיסיים בבית הספר.

והיה לי קשה, כאשר חשבתי על בת דודתי, ששנים ארוכות כיהנה כשופטת בהונגריה, עד שהתחילה לקבל הוראות מה צריכים להיות פסקי הדין שלה. היא פרשה באותו יום, ויכלה רק לקנא במערכת המשפט שלנו.

ובכלל, קשה לי עם מדינה עם מורשת מפוארת, שמתעקשת באובססיביות ללכת עם הראש בקיר להתרסקות בטוחה.

אבל ביום שני, מרגע שעליתי על הרכבת בחיפה בבוקר, ועד שירדתי ממנה בערב, ראיתי סביבי ישראל אחרת, ישראל של אנשים שנוהגים בכבוד והתחשבות זה בזה גם בשיא הלחץ והצפיפות, ישראל של אנשים שמחייכים זה אל זה, ישראל של אנשים יפים, ישראל של אנשים שפויים.

אז אולי האנשים האלה לא מייצגים את כל העם היושב בציון (חרדים וכהניסטים לא היו שם), אבל הם הזכירו לי שיש עדיין רבים מאוד מאלה שמשלמים מיסים, משרתים בצבא, ומאמינים בדמוקרטיה עליה למדו בשיעורי האזרחות, ואלה האנשים שהפכו את מדינת ישראל לפלא שהיא, והם העם שלי.

וחשבתי לעצמי, שאלה גם האנשים שלא ייתנו לישראל לטבוע בגל העכור ששוטף אותנו, ושיהיו גם מוכנים להילחם עליה, כי אין להם באמת ארץ אחרת.

וזה הזכיר לי, גם אם לכמה שעות, כמה טוב יכול להיות כאן, אחרי שנתגבר על התקף הטירוף הזה.

אהבתם? שתפו עם חברים!

לכל המאמרים על בתי הקולנוע לחץ כאן

לבלוגים של יורם לחץ כאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הירשם
להודיע ​​על
guest

0 Comments
משוב מוטבע בתוך השורה
הצג את כל ההערות

בלוגים אחרונים ...

אחרונים בנושאים אחרים...

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x