לפני מספר ימים, אירחנו למספר ימים בביתנו שבחיפה את אחת מנכדותינו התל אביביות, לקייטנת סבא-סבתא של שלושה ימים. אחרי מספר ימי בריכה, מופעים, והפעלות מבית ומחוץ, החלטנו, בעצת חברים, להנחיל לתל אביבית הצעירה חוויה חיפאית למהדרין – נסיעה הלוך ושוב אל מרומי הר הכרמל ובחזרה ברכבלית החדשה.
יוצאים לדרך
עם שחר התעוררנו שלושתנו, אכלנו, שתינו, התלבשנו ופירטנו בפני הנכדה אדומת התלתלים את החוויה המלהיבה הצפויה לה. ארזנו שתייה וחטיפים, הצטיידנו בפחמימות במאפייה השכונתית, ושמחים וטובי לב עשינו את דרכנו אל קניון לב המפרץ (המכונה גם "סינמול" בעברית המתחדשת), שם החנינו את רכבנו, ויצאנו לדרך.
כיון שהייתה זו לנו הפעם הראשונה להתענג על חווייה חיפאית ייחודית זאת, ביקשנו הנחיות במקום, ואנשים טובים הצביעו לנו על הדרך אל רציף הרכבלית, לשם התחלנו לצעוד בשמחה, מריחים כבר את ריחה של ההרפתקה המממשמשת ובאה.
הראשונה שהבחינה בתופעה הייתה אשתי (הידועה גם בפורום בו צעדנו בשם "סבתא"), שהעירה בדרכה השקטה, שכמות האנשים הצועדים עימנו באותו הכיוון, ושלבושם מעיד על קירבה יתירה לבורא עולם, היא גדולה במיוחד. הגבתי בתנועת יד מבטלת על דברי הבלע הבלתי תקינים פוליטית בעליל הללו, והמשכנו לצעוד קוממיות אל הרציף, אלא שהצעידה הלכה ונעשתה צפופה יותר ויותר, עד שבשלב כלשהו נעצרה לחלוטין.
הבטתי קדימה וכל מה שראיתי היה אנשים, נשים וטף ,והרבה מאוד מהם. תור צפוף וצבעוני (עם הרבה גוונים של שחור ולבן) שחרג מן המבואה לרציף, ושסופו לא נראה לעיין.
מחשבות כפירה
מחשבות כפירה ראשונות החלו להתרוצץ במוחי. "אני לא חושב שנעלה לרכבלית היום," אמרתי.
בטרם הספקתי להגיב לאכזבה שניכרה בפניה של נכדתי, נפלטו מתוך ההמון שלפנינו מספר משפחות מבוהלות, וחלפו על פנינו בדהרה בכיוון ההפוך.
פליטה, שאחזה בידיהם של שני ילדים קטנים, ראתה אותנו מהססים. רחמיה נכמרו עלינו, והיא עצרה במנוסתה ופנתה אלינו במחווה מצילת חיים: "אל תתקרבו לשם," אמרה בהתרגשות, "זה מסוכן, וממילא אין לכם סיכוי להגיע היום לרכבלית. חבל על הזמן ועוגמת הנפש".
כך אמרה והמשיכה לדהור חזרה בדרך אל האור.
אחרי ששקלנו את הנושא לכאן ולכאן, החלטנו גם אנחנו שהדבר הנכון יהיה להסתובב ולחזור אל הקניון ממוזג האוויר. התפנית המאכזבת בעלילה עוררה אצל האורחת הקטנה שלנו רעב (היא בדרך כלל רעבה). הזמנו לה מנה יפה של סושי (היא, כאמור, תל אביבית), בה תוכל להטביע את יגונה, ואנחנו התנחמנו בקפה קר כקרח ומתוק עד כדי נזק בריאותי בלתי הפיך.
התיישבנו סביב אחד השולחנות, לגמנו בעגמומיות מן הדבר המתוק הזה, וחיכינו בסבלנות עד שהנסיכה האדמונית תסיים לטרוף את שמונת נתחי הסושי שלה.
איסוף מודיעין
בשלב זה, קרוב לשעה אחרי נסיון הפריצה הקודם, הטילה עלי ההנהלה הבכירה לצאת למשימת סיור כדי לבדוק האם כבר קלו המים. שוב עשיתי את דרכי לכיוון מסוף הרכבלית כדי לאסוף מודיעין, אלא שהפעם הייתה המשימה קלה בהרבה – המרחק בין היציאה מן הקניון אל קצה התור התקצר פלאים, שכן התור כבר תפח לממדים בלתי סבירים בעליל, ואפשר היה ממש לראות כיצד הוא הולך ומתקרב במהירות אל הקניון, כאשר קהל רב, ברובו ירא שמיים, ממשיך לזרום בהמוניו מכל כיוון אפשרי.
האירוע הלך ודמה להילולת הרשב"י, אך להבדיל מן האנרכיה השנתית על הר מירון, ואולי תחת השפעתה הממתנת של חיפה, ייאמר לשבחו של הקהל הרב, שהוא התנהל במתינות ובדרך ארץ, ולא נראה שהתרשם במיוחד מן הצפי של עמידה שעות בתור, לפני ההגעה לארץ המובטחת.
תהיתי מה קרה כאן. האם ייתכן שהעבודות שקדמו להקמת מסוף הרכבלית החדש חשפו שם קברי צדיקים?
כדי לוודא, פניתי אל אישה נעימת סבר, שעמדה בסבלנות בקצה התור, ושאלתי אותה לפשר האירוע. היא חייכה אליי והסבירה לי במאור פנים כי מדובר בתקופת "בין הזמנים", בה יוצאים כל תלמידי החכמים לחופשה מן הישיבות, והמשפחות המורחבות מנצלות את הזמן לנופש וטיולים.
חיפה על המפה!
אך מדוע הפכה הרכבלית החיפאית ליעד כה חשוב לתלמידי החכמים ומשפחותיהם?
האם זה המחיר השווה לכל נפש של האטרקציה? או אולי מעוניינים בוגרי האקדמיות החרדיות לבדוק את הדרישות האקדמיות ללימודי המשך בטכניון או באוניברסיטה? לא לגמרי ברור.
כסבא שוחר נכדות מצאתי את המצב מדכדך משהו, אך כחיפאי, שמחתי לגלות שהכרזותיה של ראש העיר על מות התיירות בחיפה מתבדות (כמו הכרזות רבות אחרות שלה) – הנה, לנגד עיניי, עולה חיפה ופורחת על מפת תיירות הפנים, והופכת לאבן שואבת למטיילי המגזר החרדי.
אנחנו על המפה!
חזרנו מעט מאוכזבים אך בראש מורם הביתה. ניצלנו את הזמן שהתפנה למשחקי דומינו ומחשבת, ואפילו שיחקנו בבובות (ככה זה כאשר אתה סב לנכדות), כך שלא הפסדנו דבר.
"בין הזמנים"
ניצלתי את הזמן גם כדי לבדוק את המושג "בין הזמנים". באתר "הידברות" המעיד על עצמו בצניעות יתירה שהוא "אתר היהדות הגדול בעולם". מצאתי מספר הבהרות מאירות עיניים, ולהלן כמה מהן:
- בעולם הישיבות, 'זמן' הוא כינוי לתקופת לימודים רציפה (בדומה לסמסטר). שנת הלימודים בישיבה מחולקת לשלושה זמנים. לכל זמן יש אורך שונה, ובין כל זמן לבא אחריו ישנה חופשה הנקראת 'בין הזמנים' (נהגה לרוב במלעיל).
- מבין שלושת תקופות 'בין הזמנים', הבולטת ביותר היא תקופת 'בין הזמנים' של חודש אב, בין תשעה באב וראש חודש אלול. הסיבה לכך היא גם עונת השנה, וגם כי הבחורים בעצם סיימו כיתה אחת, ואחרי 'בין הזמנים' הם יעלו לכיתה גבוהה יותר או אפילו יעברו לישיבה אחרת.
- תקופת 'בין הזמנים' ניתנה כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, לנוח מעמלה של תורה, ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. מצוות לימוד תורה היא החשובה מכל, אולם המנוחה היא הכרחית.
- בעולם הישיבות מעדיפים את הכינוי 'בין הזמנים' על פני 'חופשה', כדי להדגיש כי מטרתה של החופשה היא זמן מנוחה להתרעננות בלבד.
- גם בתקופת 'בין הזמנים' מקפידים רבים מן הלומדים להמשיך וללמוד במסגרת מצומצמת יותר, לעיתים במסגרת 'ישיבות בין הזמנים'. בחורים שמתחזקים ולומדים תורה אף בימי החופשה, זוכים לשכר עצום.
החכמתי מאוד מן הדברים. הצטערתי מעט על כך שלא נמצאו יותר תלמידי חכמים שברוח הסעיף האחרון יימנעו מביטול תורה גם בזמן חופשתם, ובכך יאפשרו לחוטאים כמוני להמריא ברווחה אל שמי עירם, אך הבנתי שזה מעט אנוכי מצדי לחשוב כך.
רק לא בשבת
בשעות אחר הצהריים שלח לי חבר ידיעה שהתפרסמה באחד מאתרי החדשות, בזו הלשון: "משרד התחבורה יוצא בשעות אלה בקריאה לציבור לא להגיע לרכבלית במפרץ חיפה. מנכ"ל הכרמלית צוטט כאומר: "אנחנו עוברים את ה-25 אלף מבקרים, לעומת 5,000 מבקרים שמגיעים אלינו ביום רגיל. זה יוצר תורי ענק".
'לא נורא,' חשבתי, "לפחות נוכל ליהנות מן החוויה החיפאית המיוחדת הזאת בסוף השבוע,' שהרי, כידוע לכול, הסטטוס קוו בחיפה, הידועה כעיר המתקדמת ביותר בארץ בנושאי דו קיום מכל הסוגים, מאפשר תחבורה ציבורית גם בשבת. לצערי, גם התקווה הקטנה הזאת נכזבה, משהסתבר לי לאחר בדיקה קצרה, שהרכבלית אינה נוסעת בשבת (?!) – נושא הראוי לכתבה נפרדת.
ועצה מעשית לתושבי חיפה חובבי הרכבלית: בידקו את לוחות הזמנים של הלימודים בישיבות. תכננו את נסיעתכם ברכבלית בין הזמנים של 'בין הזמנים', ובא לציון גואל.
בינתיים, הבה נשמח כולנו במעמדה החדש של חיפה על מפת תיירות הפנים הישראלית.
