הדיקטטור הגדול

הקדמה

מספר מושגים הפכו לאחרונה פופולריים במחוזותינו. ביניהם תמצאו את "דיקטטורה", "דמוקרטיה" ו"רפובליקה", וגם "פשיזם" ו"לחצות את הרוביקון",

חזרתי אל מקורותיהם של המושגים הללו, לפני יותר מ-2500 שנה ("דמוקרטיה" קצת לפני כן ביון העתיקה), ובאותה הזדמנות, גם נזכרתי איך הפכה הרפובליקה של רומא, ששרדה יותר מ-450 שנה, למונרכיה אבסולוטית.

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה באותה צורה. חשוב להבין את ההבדלים שתמיד קיימים בין המצבים השונים, כדי להסיק ממנה משהו על ההווה, וגם זה בעירבון מוגבל.

ההיסטוריונים גם לא הכריעו, וכנראה לא יכריעו בשאלה אם מנהיגים הם אלה שיוצרים (לטוב ולרע) את ההיסטוריה, או שהם בעצם תוצר של הנסיבות.

אבל מה שחוזר על עצמו שוב ושוב, הוא המצב שבו אנשים משתכרים מן הכוח שצברו, ומובילים את סביבתם לאסון.

נחזור לסיפור על הרפובליקה שהפכה למונרכיה, וישפוט כל אחד מה הלקחים (אם בכלל יש כאלה) שאפשר להפיק ממנו, ואם אין כאלה, לא נורא – בימים טרופים אלה, כשנראה ששר ההיסטוריה החליט לכתוב פרק חדש על מדינת היהודים, נחמד לחזור לצרות של אחרים.

הרפובליקה הרומאית

בשנת 509 לפנה"ס, גורש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא, ונוסדה הרפובליקה של רומא.

לא הייתה זאת רפובליקה במובן המודרני, שכן, כמו ארה"ב בתחילת דרכה, היא לא חלה על כל האנשים שחיו בה, אבל זה היה חידוש עולמי. הדמוקרטיה המודרנית שאבה מן הרפובליקה הזאת מספר עקרונות, סמלים ומונחים (סנאט, קפיטול, בלמים ואיזונים, כהונת נשיא מגיל 40 ומעלה, ועוד)

הרומאים הבינו שכדי ליצור רפובליקה יציבה ולמנוע חזרה למונרכיה השנואה, הם חייבים לייצר שלטון עם בלמים וריסונים. לפיכך, חייבה שיטת המשטר הרומאי מינוי שני אנשים שווי כח למשרות הפוליטיות המרכזיות.

בראש הרפובליקה עמדו שני קונסולים שנבחרו באסיפות עם (היו חמש כאלה שהורכבו מקהלים שונים).

לכל קונסול הייתה זכות וטו על פעולותיו של חברו ועל פעולות מוסדות שלטון אחרים ברפובליקה.

בדרך כלל, נהגו השניים לחלק את האחריות לתחומים שונים ביניהם, אך כל קונסול יכול היה להתערב בהחלטותיו ובפעולותיו של חברו.

אחריותם של הקונסולים כללה תפקידים דתיים, מנהלתיים ושיפוטיים, ובעת מלחמה הם פיקדו על הצבא.

במקרים של חילוקי דעות, הוחלט על תור, כך שבמשך פרק זמן מסוים וקבוע, אחד מן השניים היה בעל ההחלטה האחרונה.

פרט מעניין:

הקונסולים החזיקו בתחלופה ביניהם את סמלי השלטון – אגודת זרדים וגרזן. סמלים אלה שמקורם בתרבות האטרוצקית, נקראו "פשיס", ונקראו שוב לדגל כשם תנועתו של מוסוליני באיטליה המודרנית.

בימי תחילת הרפובליקה, היה הסנאט מרכז שלטון חזק. הוא מינה מושלים למחוזות, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה, שאפשרה לו לפקח על אספות העם השונות, שהצביעו על חוקים, מינויים וכו'.

הטריבונים ייצגו את פשוטי העם, ותפקידם היה להעניק לאזרחים הפשוטים הגנה משפטית מפני עריצות האצולה והקונסולים (המקבילה הרומית לבג"צ).

גם כאן, כדי להבטיח שאיש מהם לא יצבור כח רב מדי, נבחרו תמיד שניים, ולתקופה של שנה בלבד, על ידי אספת העם של הפלבאים.

הדיקטטור

הרומאים הבינו שבשעת חירום יש לרכז את הכוח ואת ההחלטות במקום אחד, ולשם כך מיסדו את תפקיד הדיקטטור. היה זה תפקיד שהוטל על אזרח מוערך (שבעברו היה קונסול) לצורך ביצוע משימות מוגדרות בשעת חירום (כמו מלחמה, עריכת בחירות, משפטים מיוחדים, ועוד), והדיקטטור קיבל סמכויות בלתי מוגבלות כדי להצליח במשימתו.

אבל גם כאן הותקנו בלמים ואיזונים.

את הדיקטטור מינו הקונסולים, אחרי שקיבלו את אישור הסנאט. הדיקטטור מונה לתקופה קצובה מראש, בדרך כלל של חצי שנה, וכהונתו הסתיימה, בכל מקרה, עם סיום כהונתו של הקונסול שמינה אותו.

לאחר סיום המלחמה הפונית השנייה (218 לפנה"ס), התעורר חשש מפני כוחם של הגנרלים, והסנאט ביטל את הדיקטטורה לצורכי מלחמה, והוציא צו חרום מיוחד שהחזיר את הכוח לידי הסנאט ונתן לקונסולים סמכויות בלתי מוגבלות לממש את כוחם המחודש במקרה של התנגדות מצד הדיקטטור.

לחצות את הרוביקון

ואז הגיע יוליוס קיסר.

חוק הרפובליקה הרומית אסר על הפרו-קונסולים, ששלטו בפרובינציות השונות של האימפריה, להוביל את צבאותיהם אל מחוץ לפרובינציות שלהם.

נהר הרוביקון היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינציה גאליה קיסאלפינה שבצפון איטליה, בה שלט יוליוס קיסר.

ב-10 בינואר 49 לפנה"ס, חצה קיסר את הרוביקון כמצביא מנצח אחרי כיבוש גאליה (צרפת של היום), ויצא בראש צבאו בדרכו לעיר רומא.

יוליוס קיסר היה מנהיג כריזמטי ומצביא גאוני, שהגדיל את גבולות האימפריה. הוא שירת בעבר כקונסול, והיה הרומאי המשפיע, וכנראה גם המוכשר ביותר של דורו.

חציית הרוביקון הייתה הצהרה על כוונתו שלא לכבד את החלטת הסנאט, שנשלט ע"י פומפיוס, אויבו. הקונסול, מרקוס מרקלוס, בן בריתו של של פומפיוס, דרש להחליף את קיסר כפרו-קונסול בגאליה, אותה כבש, ולפזר את צבאו. הסנאט, תמיד חרד לראות אדם המרכז בידיו כח גדול מדי, התייצב גם הוא נגד קיסר.

קיסר הבין כי אם ייכנע לדרישות אלו, וישוב לרומא לבדו, הוא יאבד את כוחו, ויסתכן באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בהוצאתו להורג.

הוא חצה את הרוביקון בראש צבאו, צוטט כאומר "הפור נפל", והשאיר לנו את הביטוי "לחצות את הרוביקון".

מלחמת אזרחים

המהלך הזה הוביל לשורה של מלחמות אזרחים שנמשכו כחמש שנים, ואחרי הפסקה קצרה, המשיכו לכ-17 שנים נוספות.

פומפיוס ברח למצרים, ונרצח באלכסנדריה ע"י המקומיים שניסו לשאת חן בעיניו של קיסר. קיסר המשיך לרדוף את ממשיכיו של פומפיוס, עד ניצחונו המכריע בקרב מונדה בספרד בשנת 45 לפנה"ס.

קיסר שב לרומא שיכור מנצחונותיו, וזכה לכיבודים ללא תקדים מן הסנאט.

הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", הורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת, וחודש מחודשי השנה ("יולי") נקרא על שמו. בנוסף, הוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות (הוא היה חכם דיו כדי לפרוש לאחר 11 ימים מן הדיקטטורה ולהיות לקונסול).

בשנת 44 לפנה"ס, נבחר קיסר כקונסול בפעם החמישית, כאשר לצדו מרקוס אנטוניוס, בן חסותו.

אחר כך מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר של שנת 44 שנה, אף ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו סממני מלוכה. רשמית, קיסר סירב לכך, אך מתנגדיו ראו בכך עוד סימן לקץ הרפובליקה.

"את רומא אהבתי יותר"

התנהגותו של קיסר הפכה שחצנית ורברבנית. הוא העליב את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת להעניק לו אותות כבוד, בכך שלא קם לכבודם, ויצר גל של שמועות החל לפיהן הוא עומד להכריז על עצמו כמלך.

ב-15 למרץ של שנת 44 לפנה"ס, הגיע קיסר למקום הכינוס של הסנאט בתיאטרון פומפיוס. אחרי שנכנס, תקפה אותו קבוצת סנאטורים בראשות מרקוס ברוטוס, ידידו האישי של קיסר, וגאיוס קסיוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצות.

קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שעמד בתיאטרון.